פט שופ בויז מגיעים לארץ
הם יהיו כאן ב21/7/09 ולפי הסט שנוגן בהופעה של הטור בוורשה צפויים להיות כמה שירים מדהימים מהעבר ומהעתיד. הסינגל מהאלבום החדש של בני חנות החיות כבר מכה גלים.
אני את הכרטיס שלי קניתי.
הם יהיו כאן ב21/7/09 ולפי הסט שנוגן בהופעה של הטור בוורשה צפויים להיות כמה שירים מדהימים מהעבר ומהעתיד. הסינגל מהאלבום החדש של בני חנות החיות כבר מכה גלים.
אני את הכרטיס שלי קניתי.

אררג!
לפעמים אתה לא יודע אם זה הם או אתה.
ואז אתה מבין, זה לא משנה בכלל.
כמו שאני רואה את זה כרגע, האוכלוסיה בארץ מתחלקת כרגע לשלושה חלקים
"יש משבר הומאניטרי בעזה, מגיע להם!" ~85%
"יש משבר הומאניטרי בעזה, אבל לא אכפת לי" ~15%
"ישראל גרמה למשבר הומאניטרי בעזה, אני אשיר בשבילם!" בערך עשר אומנים שמקבלים סטירות על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל למען האמת.
אמנם אי אפשר להתייחס לציבור הטוקבקיסטים בטמקא כמדגם מיצג, אבל בהחלט אפשר לראות את המגמות שם מתקיימות גם "בעולם האמיתי".
ובכן, הפסקת האש בעיצומה, החיילים חוזרים הביתה, המילואימניקים חוזרים למקום עבודתם עם חודש חסד שבו אי אפשר לפטר אותם בזכות שירותם במילואים, אבל אין לדעת מה ילד יום, ובכלל, חודש שלם, ובייחוד במצב הכלכלי הנתון. כשרשת כמו סירקיט סיטי קורסת, אפשר להתחיל ולנחש מה גודל המפלה שהכלכלה האמריקאית נוחלת. מצד שני, האדוות שמכות בכלכלה הישראלית עוד אינן מאיימות כל כך כרגע, אבל יש עדיין בפני מה לחשוש כי לפי כל התחזיות, עוד לא טעמנו את מלוא מנת חלקנו, וגם יקח זמן מה עד שנרגיש את שברי החוסן הכלכלי של ארצות הברית והשווקים הקשורים אליה נופלים בחלקינו ופוצעים את אנשינו.
היו חזקים, ונסו לשמור על מוראל גבוה.
וכמו שאפילו חברי האתאיסטים ביותר אומרים בימים אלו בעז"ה ננצח.
עוקבת אחרי, גונחת קלות כאם היית מתענגת על עצם מעשה ההליכה שקיימת בו ברגע. ואני מנסה להתחמק, בורח מצלילי תענוגך, מטהר דרך אחרת שלא תזכי לצעוד.
פתאום אבד עלי הקלח. כשאמר לי הילדון, אתה כל כך מבוגר. וזה צבט, כי אני אומר לכל השלושימים שהם מבוגרים. לא כיף להיות בצידה השני של החנית, גם אם זאת כזאת העשויה מקלקר ואינה באמת פוצעת, אלה רק מכאיבה.
בריזה לחה טיפסה במעלה הרחוב, בדרך אספה את צחנת האמוניה והביוב. שוטפת אותי בעודי מלטף את שיערך ומנסה להסביר לך שאין כזה דבר אהבה, מלטף את שיערך. קטנוע תל-אביבי קורא כתרנגול טרם כפרה כאשר הוא טס מאחורינו, או מעלינו. ואת מתכווצת, במצוקה שקטה, מתעטפת בידי.
שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה…
ועדיין זה צובט בלב.
חבל לי.
כולם אומרים לחזור לכתוב.
אז הנה
חזרתי.
זדיינו.
תגובות אחרונות