אבוטבול

כואבת לי הרגל, מקודם טיפסתי על איזה כסא מתוקף תפקידי כאוסף לשוניות של פחיות דיאט קולה בתקווה שיום מן הימים אני אזכה בטיול לברזיל, נו-צ'אנס אבל לפחות יש לי תקווה.

כמו כן לפני שעה קלה הודיעו לי שנבחרתי להיות בן 5 חברה שיהיו דגלנים בטקס יום העצמאות המרכזי, אני מוחמא מאוד, אבל נראה לי שאוציא מזה פטור. אין מצב שאני אעמוד בלחץ הנפשי והפיזי של לדגל במשך חודש וחצי בשביל שעה של טקס שמשודר בכל רחבי הארץ ובמקומות נבחרים בעולם. מצד שני, אולי זה יהיה טוב לדיאטה שלי, להתרחק קצת מהמסגרת של גלי צה"ל ויציאות כל יום כי ברגע שאני מגיע לשם אני אהיה במסגרת של בסיס סגור באחסניה בירושלים. אני חושש ומתרגש מקווה ויודע שאעשה לבסוף את הבחירה הנכונה. כולם הלכו עכשיו הביתה ונשארתי במשרד לבד, המפקדת שלי ביקשה שאסיים עוד כמה דברים אבל הכאבים בברך באמת ובתמים מפריעים לי להתרכז, מזל שהגעתי היום עם רכב, אני לא יודע איך הייתי עובר את זה בלי. אמרתי לרס"ר שלא יעשה לי שמירות או משמרות בראשון לפברואר בגלל שיש לי אירוע, ערב במה כמובן, שאני הולך להנחות. אני מקווה שכל מי שיוכל יגיע.

בכל אופן, אני אלך להתעסק בקורקי עכשיו. נדבר יותר מאוחר, צ'ירס.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול במה חדשה, צבא, קורקי.נט

אז זהו, עוד אחת מההברזות של תום שקי. יצאנו לתל אביב, הוא לסרט עם אחיו הגדול גיל ואני למיכל וצחי סתם בשביל להפגש, גם נטע הגיעה, היה די מגניב עד שלפתע נאבד כל קשר עם שקי מקורות מעריכים שהוא נחטף בדיקסי בזמן ארוחת שחיתות עם אחיו הגדול. בכל אופן ארחיב הפעם.

בערב, כמעט השחתתי את קורקי נט בלי כוונה כשניסיתי להכניס מודול של בלוגים למערכת, בועז חושב שכדאי שנשאר עם דרופל ואף הכניס מודול של אלבומים, אבל לדידי אולי כדאי להשתמש במערכת יותר חביבה לבלוגרים בשביל הבלוגים ואולי לתת להם יד יותר חופשית וכלים יותר חזקים בשביל להציג את דף יומם בפני הקוראים האחרים. בועז התעצבן על שנהגתי בחוסר אחריות(מודה באשמה) ונישל אותי מהרשאות הכתיבה על הדרופל. אני מקווה יום אחד לצבור מספיק נסיון בתור וובמסטר בשביל להתמודד עם אחריות כזאת בעתיד.

יותר מאוחר, תום התקשר בדיוק בזמן שקראתי ספר בשירותים (בואו נקרא בין השורות) ואמר לי שהוא מחכה בחוץ, לקח לי משהו כמו 20 דקות להתארגן ולהכין תיק, שיבוא מאוד שימושי בהמשך. יצאתי לרכב של אח של תום ונסענו לכיוון תל אביב. בתל אביב הם הורידו אותי בדיזינגוף סנטר ומשם הלכתי מרחק 10 דקות לבית של מיכל דרך קינג ג'ורג' ואלנבי, זאת הייתה ההליכה הקצרה של היום, כפי שיתברר יותר מאוחר.

עוד יותר מאוחר, כולם – אני מיכל צחי ונטע, ישבנו בכיף ובסבבה. נטע הכינה סטיקרים של "בוא, כולם באים!" ו"שבת שלום מאדר פאקר", שכחתי את שלי אצלהם, כנראה שגם את המשאף שלי, כי אני לא מוצא אותו.בהמשך הערב לאחר שלא הצלחנו להשיג את שקי, הלכתי להביא להם דברים מאבולעפיה כי אני הייתי היחיד שלא היה מסטול(עלק, אפילו שכחתי את צחי בהזמנה). שעה קלה לאחר מכן הוכנו על ידי הפסקת חשמל נוראית שהיתה הגורם העיקרי לקטילת המפגש המהנה שלנו.

הכי מאוחר שיש ועד עכשיו, הלכתי ברגל מהדירה של מיכל וצחי ועד גלי צה"ל, חתיכת מרחק, לקחו לי 35 דקות בשביל להגיע, פחות או יותר, ועכשיו אני מדבר עם רותה בצ'אט וכותב את הבלוג שלי בו זמנית.

שורת הערב: תום שקי לא נשכח, לא נסלח.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול במה חדשה, קורקי.נט, תום שקי