אבוטבול

אתמול אחרי חזרות של הלהקה וארוחת ערב באיזה קפה-מסעדה סטנדרטי ולא רלוונטי לחלוטין בצפון תל אביב, ישבנו אני ובועז ברוטשילד ודיברנו בניב גיקי על בחורות, משחקים ואלכוהול. ככל שהתארכה השיחה, העניין באלכוהול (ובחורות) הלך וגבר עד שנכנעתי ושברתי התנזרות של שנה מברים תל-אביביים ונתתי לבועז להוביל אותי לבר השכונתי שלו. הכניסה לארמדילו בשבילי לוותה בשבירת המון מחסומים שהרמתי ותירוצים מכאן עד לפני שנה, על כמה שהמקומות הללו סליזים וחסרי כל זכות קיום. 3 דקות בדיוק לקח לי לשנות את דעתי מהרגע שנכנסנו עד שהתיישבנו סופית.

הדבר שישר גרם לי להרגיש בבית זה הפיוז'ן המצוין של סגנונות. לא מדובר על עיצוב הבר, שעדיין שומר על איזושהי נורמה בעיצוב ברים ולא מחדש מדי אלא באנשים, מחליפות ביום חופש עד סטלנים ביום חג וכולם בצורה די מרטיטה חווים ביחד חוויה אלכוהולית שמיד ניגע בטיבה. למרות התחלה מעט מרה עם שכנה לבר-סטול עם יובש ואגינלי מובהק (שלאחר כבוד גם טופל על ידי בחור שמן מזוקן בשירותים של הבר, כבוד.), החיוך הסימפתי של הברמן וסבלנות אם קצת מאומצת אך בו זמנית אמתית של המלצריות גרמו לי מיד לשחרר כל רסן ולהרגיש כאילו זה היה הבר השכונתי שלי, אפילו שאני גר במודיעין.

המוזיקה הייתה בווליום סביר בהחלט, אם כי קצת חלש בשבילי, מבחינה אקוסטית היא היתה בווליום המתאים ואפילו הרעש שהאנשים חוללו התפזר בצורה לא-מעמיסה על האוזן הודות לתקרה אקוסטית גבוהה ואיזון כמעט מושלם בין מוסיקה לרעש הלבן אינסופי. הפלייליסט לא ביאס גם אוזן קטנונית כמו שלי ומדי פעם מצאתי את עצמי שר מזמזם ומדבר עם בועז על סלקצית המוזיקה המגניבה שנעה מדאב עם נגיעות אוריינטליות, טריפ הופ ובלוז עם איכות לימונית זאת או אחרת. לקראת 1 בבוקר כבר כן הרגשתי שאני צריך קצת לצעוק או להתקרב לבועז בשביל להשחיל מילה, אבל בהחלט יתכן שזה נדרש מכיוון שעד אז כבר הייתי שיכור כלוט.
השירותים מאוד מזכירים ימים (ואני בכוונה לא מוסיף שם תואר מחמיא) בריף-ראף ועל מדף מתחת למראה מונחים מדבקות של ארמדילו חמוד ואפילו קרטונים כאלו שקוראים להם פילטרים, אפילו שהם לא ספוגיים. (לא הבנתי)

אורי לוין הברמן שם מחזיק באופן קבוע ותחת כל עומס – חיוך מתוח ומרוח עם תשובה לכל שאלה ואפילו צ'ייסר לכל מועד. לגבי האלכוהול, גם בקטגוריה הזאת לא התאכזבתי בכלל. פתחתי עם בירת גמל בהמלצת בועז אשר בהחלט הייתה טעימה אך הרגישה קצת שטוחה מדי, עם גרעפצים בטעם של פסטה עם בייקון (הו לא, זה כבר סינסתזיה של הארוחה הסתמית מתחילת הערב). אחר כך המשכתי עם משהו שקצת יותר נעם לי ומוכר הלא הוא הערק האהוב עלי, הפעם עם אשכוליות אדומות ופלח לימון קופצני, ומיד אחר כך משהו שהברמן אורי הנדס בעזרת קצת וודקה, קמפארי וקורטוב חיוך. באמצע איפה שהו גם זכור לי צ'ייסר שלא הצלחתי לסיים, וכשניסיתי להסביר לברמן השני (רון) הוא זרק לי פתק שסימן בשבילי התחלה של ידידות נפלאה עם בר בטעם של עוד.

צולם בHTC של בועז.

"ארמדילו". אחד העם 51. ליד בועז נו.

מקשקש אלכוהול, ארמדילו, בר שכונתי, ברמן, מוסיקה טובה, מלצרית, ערק