דוד אבוטבול

לפני כמה ימים ישבתי עם נופי, שלי ונועה בקארפה דיאם(בית קפה/מסעדה במקלוד גאנג', אווירה מגניבה, צוות אדיב ואוכל סביל, לא לאכול שם המבורגר - אכזבה), מתישהו הרגשתי מאוד צפוף באוזן אז יצאתי למרפסת להתאורר עם סיגריה של לילה. בין שאכטה לשאכטה שרקתי לי ניגון ישן שישב לי בראש, אבל לא בדיוק הצלחתי לאתר את המקור שלו, ואז ראיתי בחור טיבטי ביישן שעמד מתחת למרפסת והסתכל עלי עם פנים עצובות. נופפתי לו בידי שיעלה למעלה.

כשהוא הצטרף אלי למרפסת דיברנו קצת, הוא סיפר לי שהוא הגיע עכשיו למקלוד מדרום הודו ושהוא מחכה למבחנים בשביל להתקבל לאיזו אוניברסיטה באזור. הצעתי לו להצטרף אלינו לשולחן, הוא ישב איתנו קצת ודיברנו, הסתבר שאין לו איפה לישון בלילה ושעוד אין לו עבודה. תחת התנגדות גבוהה מאוד של שלי, הגנבתי לבחור 150 רופי ואמרתי לו שחסר לו שיקנה עם זה סמים, שימצא לו מקום לישון ושמחר ילך לחפש עבודה על הבוקר.

הוא לקח את הכסף בהכרת תודה עמוקה ובקושי הצליח להשיר מבט אל עיני. אחרי זה שלי אמרה שהוא סתם מקבץ ככה נדבות ושיצאתי פריאר.

אחרי יומיים ישבנו במסעדה אחרת שאנחנו מבקרים הרבה ולהפתעתנו הרבה הבחור היה שם, הוא מיד הוציא שתיה קלה לארבעתנו וסיפר לנו שזאת העבודה החדשה שלו, הוא לא הפסיק לקוד לי קידות ולאמר תודה. הרגשתי שעזרתי לבן אדם בצורה מאוד משמעותית.

שלי אכלה את הכובע, וגם איזה פסטה, אבל אני שמחתי כל כך.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הודו, טיבט, מזרח, מקבצי נדבות, עבודה, שמחת חיים

הסיבה שלא עדכנתי הרבה בזמן האחרון, מלבד העובדה שהייתי צריך לנוח קצת, היא שיש לי עבודה חדשה, יש לי בן חסות, בכיתה ח' שאני מלווה אותו מדי יום לבית ספר ועוזר לו להתאקלם שם, הבחור הצעיר סבל מחרדות ולאחר טיפול פסיכולוגי של שנה (כל כיתה ז' הוא לא היה בבית הספר) הוחלט להחזיר אותו לבית הספר, הילד הוא לא אחר מאחד האחים של חבר מאוד טוב שלי וכשנשאל מי הוא רוצה שילווה אותו לבית הספר לא היסס ואמר 'דוד', אולי זה בגלל שאני נראה גדול ומאיים, אולי זה בגלל שאני כל הזמן זורק לו שטויות ומשחק איתו כשמשעמם לו, בכל אופן, אמא שלו התקשרה והסכמתי.
אני מוכרח לספר לכם שלטפל בילד צעיר זה לא פיקניק, אני לא מתיימר לדעת הכל אבל החוויות שאני צובר בנתיים עוזרות לי להבין המון דברים בחיים שלי, הכי אני שמח מכך שהוא גם נהנה מהתקופה הזאת ויותר מזה, הוא ממש מתקדם בהתגברות על החרדות שלו. אפילו שאני לא בבית הספר הזה כבר כמה שנים, אחותי היא אחת מהמקובלות שם ובעזרתה הכרנו לו את כל החברה הגדולים והמפחידים, כולם הבטיחו לשמור עליו ולתת לו את כל הגב מול ילדים גדולים שעלולים להציק לו, זה ממש שימח אותו. שלשום גם קנינו לו נעליים, הוא ביקש שאבוא איתו ואמא שלו הסכימה, לקנות נעליים לילד זה ממש חוויה, לא יודע אם זה נגמר בנעליים אבל בכל אופן, להעניק משהו למישהו מרגיש כל כך טוב, על אף שהנעליים לא היו מכספי שלי, כשהוא מצא את הנעליים שהוא רצה נדלק לו אור גדול מאחורי העיניים, כנראה עכשיו אני מבין את אבא שלי, שכל הזמן רק רוצה לתת ולהעניק לילדים שלו, בטח פספסתי כל השנים את האור שנדלק לי במאחורה של הראש.

הלימודים מתקרבים בצעדי ענק אני מנסה לברוח ולגנוב עוד קצת ימי חופש ילדותיים וחסרי דאגות, אבל נראה כאילו הלימודים נושפים בעורפי ולא יעצרו עד שיתפסו אותי, אני מאוד מודאג, האם אצליח, האם בכלל אנסה? אני יודע שאנסה, אבל לא יודע כמה אוכל להקריב בשביל להצליח. חשוב לי מאוד לסיים את המכינה לא רק בשביל להגיע לקרש קפיצה אקדמאי אלא גם בשביל להוכיח לעצמי שאין בי פגם ויש ביכולתי קישורי למידה נדרשים, את כל תקופת התיכון שלי העברתי בעישון סיגריות ב"זולא" הבית ספרית ועכשיו זאת ההזדמנות שלי לתקן הכל.

שלשום בלילה צחי לנקרי, רות סגל, שי נוי, יסמין חזי, אופיר הנסיך, גלעד טורנברג, הילה בת דודה שלי ואני ישבנו לנו בדיטה, צחי אמר שיש תפריט לילה חדש ואסור לנו לפספס, מסתבר שהיה עדיף באם היינו מפספסים, האוכל היה גרוע, השירות כמעט באותה רמה. נראה לי שהיה עדיף להביא סנדוויצ'ים ולשבת מסביב למזרקה שנמצאת ברחבה שם. אולי נעשה את זה בהזדמנות.

ערב החג עבר בלי תקריות מיותרות, המשפחה, מורחבת מתמיד הודות לעלייתם של הקרובים מקנדה והשמחה על השולחן מרובה, אפילו הפיליפיני של סבא הצטרף, הוא גם ברך על הלחם :).

מה חדש אצלכם?

חג שמח ושנה טובה, שנהיה לדיקסי ולא לדיטה.
שתהיה לכם שנה בטוחה וכיפית.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אספסוף, במה חדשה, לימודים, משפחה, עבודה

מאוד משחררת העבודה. היום סיימתי לשנות מפרט של 30 מחשבים אשר יצאו מהמפעל עם כרטיס מסך לא תקין, זאת בכלל לא העבודה המשחררת שלי לדאוג לזה, פעם הבאה שזה קורה, אני מתפטר, אפילו אם זה אומר לוותר על השחרור.

יצא לי לעבוד במחסנים של טלדור/אלדור אשר ממוקמים בפתח תקווה, צמוד לתחנת דלק פז, מול איזה בניין גבוה, אתם יודעים, קרוב לכביש.

עופר ויחזקאל היו שם, עופר, שמנמן קרח ממושקף בעל חזות מאיימת התגלה להיות מבדח מאוד וכל הזמן פצח במין צרחות אצורות של "באלוהים שלי", יחזקאל לעומת זאת, רזה קרח מזוקן קלות, עם מבט מרוחק, כל הזמן הסכים עם עופר.
יחזקאל אמר שהוא עובד בלו-טק, חיזקתי את דבריו ואמרתי לו שאנחנו הזונות של הקידמה… הוא סיפר לי שאין להם תנאים בטלדור.

עופר הנהן וצעק "באלוהים שלי" לא מקבלים פה תנאים, "פעם היינו מקבלים פה זין" המשיך "אבל היום ביטלו גם את זה".

צחקנו על האדם, היה מרתק.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: , טלדור, עבודה, שואה

קצת אחרי שהשתחררתי רכשתי לי אופניים מסוג ספשילייזד הרד-רוק ספורט(Specialized Hard Rock Sport) מודל 2006, ממש איך שהם הגיעו לארץ בסכום של 1900 שקל, לא כולל כל המיסביבים, קסדה, כפפות, ספידומטר וכד. הייתי בטוח שאת כל הזמן הפנוי שיש לי בן חתימה בלשכה לקפיצה ליוון אוכל לבלות על האופניים בארצנו היפה. שמחה מהולה בקצת עצב נפלה עלי כשהתקבלתי לעבודה בבינת בתור טכנאי וראיתי שאין לי כמעט זמן פנוי, בנוסף גם החורף התחיל וצריך היה הרבה יותר אנרגיות לקום מהכסא בחורף מאשר בתכלס לרכב כמה קילומטרים.

אתמול ושלשום הרגשתי ממש רע, כנראה נפילת מתח עצומה אחרי ה'בינת אקספו 2006′ שאכתוב עליה בזמן הקרוב, אז החלטתי לצאת לרכב, שלפתי את רות ושי מביתה של רות ונסענו ללטרון. שם, קצת אחרי תחנת הדלק, מצאנו את Rock'n'Road שהיא בעצם חנות מתוך רשת. הבעלים של הרשת היה שם וגם הספקתי לתשאל אותו אותו קצת, שם המשפחה שלו - רונדל, השם הפרטי אני לא זוכר, משהו בנאלי כמו מוטי או קובי אולי אבי. בכל אופן, אדון רונדל טוען שהשם כך במקור ושהוא רוכב רק שנתיים. ושהוא שמח שהוא הצליח לתפוס מקום עבודה שהוא גם התחביב שלו, שיבורך.
רות ושי שכרו שני זוגות אופניים במחיר 35 כל אחד ושמנו פעמינו לכיוון שטחי הגידול שסובבים את לטרון, המסלול שלנו התחיל מהיצאה הכורכרית של מגרש הנהיגה המתקדמת שם ומשם המשכנו דרום מזרחית לכיוון מיני ישראל דרך אדמת הטרשים של הגשם האחרון והשמש שעקבה אחריו. לבסוף הגענו למעבר וחצינו את הכביש לכיוון בית שמש, לקחנו את עצמנו חזרה לא לפני עצירה קצרה תחת פריחתם האחרונה של השקדיות, ניסיתי לגנוב פרח אחד מהשקדיה אבל בסוף התברר שהוא לא יכול להשאר שלם בכיס אחרי זמן מה של רכיבה. המשכנו בדרכנו חזרה דרך מיני ישראל וראינו כמעט הכל דרך הגדר שלידה נסענו, לא נראה כל כך מרגש. כל הנסיעה לקחה משהו כמו שעה וחצי. היה כיף ומעייף.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אופניים, טיול, לטרון, עבודה

אין כמו הפסקה בתשלום, אין כמו לפרוק את מועקתו של יום בשירותים, אין כמו לקבל על זה כסף.

אלו שקוראים שורות אלה בעודם משרתים בצבא ההגנה לישראל, כנראה יתחברו לפוסט הזה הכי הרבה, אלה שעובדים בחברות אחרות אשר לא מציבות להן חוקים נוקשים וחסרי כל שחר, יבינו גם כן. למובטלים בינינו; בחיים לא תבינו איזה כיף זה לקבל כסף על חרבון.
לדעתי, כדאי לכם למצוא עבודה ולו רק בשביל פעם אחת לתפוס איזה שעה בשירותים, איזה שעה קדושה של מנוחה שבה תוכלו להתרפק על מספרי הטלפון שבסלולרי שלכם ולעבור על הודעות סמס נשכחות. שעה מבורכת שמוקדשת רק לעצמכם ולסירחון האישי שלכם.

אבל מה קורה כשאתם יושבים בפנאן שלכם בתא השירותים, ופתאום לתא ליד פוסעות זוג רגליים שרוכות ונעולות. מיד הגוף שלכם עובר ממצב של חרבון רפוי, לדריכות טריטוריאלית. האוזניים נפתחות לכל רעש, כמעט במימדים ביוניים. ואתם אפילו יכולים לשמוע את אותה אישות זכרית נושמת.

אתם מתחילים להעלות השארות לגבי מי יושב בתא הסמוך אליכם, אם הוא משתין אחרי, בזמן, או בכלל אחרי שהוא מחרבן, אולי הוא חמוד, אולי מניאק, לבטח אתם יכולים לנחש מה הוא אכל לפי הניחוחות ואם מערכת העיכול שלו עובדת באופן סדיר וללא שום פגם.

אם מצטרפות אנחות כלשהן, אתם יכולים לנחש לפיהן באם הוא לא חרבן המון זמן והוא ממש נהנה לפרוק את כובדתו, או אולי הוא סובל מטחורים/פיסורה ואז האנחות קצת יותר כאובות.

אבל מה קורה כשהטלפון הסלולרי שלו מצלצל, וכשהוא עונה אתם שומעים שזה הבוס שלכם. בגלל האקוסטיקה של התאים אתם שומעים גם את הצד השני מדבר, ושואל איפה הוא.

"אני בישיבה חשובה, אני תיכף מגיע למשרד."

אגב, הסחוג שאכלתי אתמול בהחלט הדגים את המשפט, 'מה שנכנס חריף, יוצא חריף'.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אספסוף, בוס, מצחיק לי, עבודה