סמי – סיפור בהמשכים – חלק ג'
המשך של סמי – סיפור בהמשכים – חלק ב'
הספה לידי היתה ריקה, על השולחן נשארה חצי טולה מאפרה ושתי כוסות קפה ריקות, קראתי בשמו של האורח אך זה, לא ענה, קמתי והלכתי להפעיל את הפרקולטור, מקלחת קצרה עזרה לי לנער מעצמי את שאריות הסטלה של הלילה. סמי בירך אותי לבוקר טוב עם התקפה לא קונבציונאלית של כף הרגל שלי עם כף הרגל שלו והזכיר לי שלא השארתי לו אוכל בצלחת, בריחוק מסויים, התחיל היום שלי.
כשהגעתי לבית ספר כבר היה כמעט מאוחר ובריצה הספקתי להגיע לכיתה שאני מלמד. את אלו אני הכי שונא, כיתה ו'3 המורה שלהם יצאה למקרה חירום בדרום, משהו עם קרוב משפחה שלה שנפצע מרקטה באשקלון והוא בבית החולים ברזילי. איך שנכנסתי תקף את כולם גל צחוק מטורף, אני רגיל לזה, חייכתי, "אפשר להתחיל". אם אני זוכר נכון, היה זה אחד מהשיעורים הארוכים ביותר שהייתי צריך להעביר, אני לא סובל ללמד את האטומים הללו גאוגרפיה, רק אחת, מיה, הבינה הכל על ההתחלה, נתתי לה לרוץ עם הספר וישבתי עם קבוצה של 28 מפגרים בשביל להסביר להם מה ההבדל בין אקלים למזג אוויר. צלצול. אנחת רווחה. מדרגות. נעמי המחנכת של ד' 1. שיחת חולין. קפה בחדר מורים. נעמי היתה הבחורה הכי יפה שאי פעם ראיתי, היו תה תווי פנים של מלאכית, עור צחור ועיני שקד מטריפות, אף פעם בעצם, לא הבנתי למה בחרה להיות מורה כשיכלה בקלות להיות דוגמנית, רק הודתי לאלוהים בכל פעם שהיה שולח אותי לבית ספר הזה. אני לא הייתי מורה, רק ממלא מקום של מורים, מורים שעליהם צחקתי, וריחמתי בו זמנית, אבל רק כשלא הייתי אחד כזה בעצמי.
עשרות פעמים הצעתי לנעמי להפגש לאחר בית הספר וכמספר הפעמים שהצעתי לה, כך עמדתי על סירובה, כיום אני כבר נמנע מכאב הלב הזה, אני מניח שאת האהבה שלה היא שומרת למישהו, אולי, יותר מוצלח ממני. אחרי שיחת חולין שלא בדיוק עניינה אותי יותר מעיני השקד שלה יצאתי לחצר בית הספר, למחששה של המורים, שם התאספו כל האלו אשר קרויות בפי הילדים זקנות, ובענן עשן היינו מחווירים אחד למשמע חוויותיו של רעו מכיתתו. אני כמו תמיד שתקתי, והקשבתי, איכשהו לכל המורות שם היו תמיד תלמידים מופרעים האחד יותר מהשני, כשחזרתי לכיתה צ'יפרתי את התלמידים בדף עבודה שטותי, מגיע להם לטרוריסטים הקטנים. בעוד אני יושב ומעלעל בעותק המורה של ספר הלימוד שלהם, אני מרגיש רטט בכיס, שיחה, אף אחד לא זז מהכסא עד שאני חוזר, ויצאתי מחוץ לכיתה. זה היה עומר בצדה השני של מכונת הקרינה, הוא התנצל שלא אמר שלום כי הוא הלך מוקדם מאוד לנמל, ושאם אוכל שאתקשר אליו כשאני חוזר הביתה, אמרתי לו שיש מפתח לדירה בארון חשמל, בלי שהוא ביקש, אולי בגלל זה הוא התבייש להודות לי וניתקנו. חזרתי לכיתה וצעקתי על דורון שעמד ליד השולחן. אבל המורה, הוא התחיל ואז הלב שלי ירד לתחתונים כשראיתי שהמכנסיים נרטבו בצורת כתם שאי אפשר לטעות בזיהויו. קיוויתי שאף אחד לא רואה וביקשתי ממנו לחכות לי בחוץ, את ההסגר על הכיתה הורדתי וביקשתי מהם להיות בשקט, ומי שצריך לשירותים בלבד שיצא, אחד אחד. את דורון לקחתי למזכירות ולמזלי היה לו סט בגדים להחלפה במקרה כזה, דוחה, חשבתי לעצמי, אבל מי אני שאשפוט ילד עם בעיות. אני בעצמי, אחד.
כשהסתיים היום נישקתי את ההגה של הרכב בלהט, כל כך שמחתי לחזור, התקשרתי לעומר לראות מה קורה איתו, כרגיל, הוא לא ענה לי והמענה הקולי שחזר בפעם האלף ואמר סמס בלבד, לא עזר לי כל כך. ניתקתי ויצאתי מהחניה לכיוון הבית.
תגובות אחרונות