דוד אבוטבול

השמש מצמצה אל חלוני לרגע, מלבד נוף הכנף שהייתי רגיל לראות מהחלון העגול נוספה גם אבקת ענן לבנה שלוותה את רגעי ההמראה עד שהיינו גבוה מעל הים. התקדמתי לאט לאט בדפיו של הזקן, משום מה זה היה הספר שהכי אהבתי לקרוא בטיסות, אולי כי המינגווי ידע להרדים אותי כל כך טוב, לא שינת שעמום, אלא שינה טרופת חלומות בעלי השראה המגיעים בזמנים כל כך קשים. בעוד נוגסים דגיגונים בחכתו של הזקן, משך את תשומת לבי ניחוח שהופיע לפתע בנחירי. בושם, אישה - חשבתי לעצמי. לפי הריח אלגנטית אבל רגשית מאוד, ידעתי להבדיל לפי הריח שאישה סיגלה לעצמה, מה האופי שהיא רוצה לשדר, ומה היא באמת. המשכתי לקרוא בספר כאילו איני מרגיש בנוכחות החדשה לידי אבל לשווא. המילים נסרקו על ידי העין, המוח היה עסוק מדי בלנסות להתוודע לאורחת החדשה.

סגרתי את הספר כבדרך אגב, הוצאתי מסטיק מכיס החולצה, ובקור רוח מוחלט ומחוייך פצחתי במונולוג אל גברתי השכנה למושב המטוס.

"את יודעת שבחברות תעופה בארה"ב הפסיקו לחלק חבילות בוטנים בטיסות בגלל אלרגיות שהיו צצות אצל אנשים במהלך הטיסה? על אף שניסו להעלות חבילות בוטנים ולחלק רק לאנשים שהתחייבו שאין להם אלרגיות, עדיין גרגרי בוטנים מיקרוסקופים היו מתעופפים דרך תעלות האוויר של המטוס וגורמות לאנשים התקפי אלרגיה… אבל אני גם יכול להיות לא משעמם, איך קוראים לך?"

היא צחקקה בילדותיות, "ג'וּלי, ואתה…"
-"איציק, אבל כולם קוראים לי צוּק"
היא שלפה את הספר מידי והִמְהֵמַה דבר מה חרישית. היא עיינה בדף האחורי ואז פתחה את העמוד הראשון בו קראה את ההקדשה ספק לי ספק לעצמה. 'לגיבור שלי, תזכור שאני תמיד פה בשבילך, מחכה שתחזור בכל פעם מחדש. אוהבת אותך.'

"אישתך?"
-"לא"
"חברה?"
-"לא"
"אקסית?"
-"אמא שלי. חטטנית אחת."
"סליחה, תמיד אהבתי את המינגווי…"
שתיקה.
לקחתי את הספר מידה ופתחתי בעמוד שעצרתי בו, הרגשתי שעיניה נחות עלי. היה קשה מאוד לעקוב אחרי הספר אפילו שידעתיו בעל פה - אז החלטתי לשמור אותו לזמנים רגועים יותר והנחתי אותו בתא של הכיסא מולי.
"זה הספר היחידי שאי פעם הצליח לי לחוש הזדהות עם כל הדמויות שמוצגות בו" היא ניסתה לשבור את הקרח שנוצר בנינו, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
עניתי לה בקרירות רבה "יופי" עצמתי את עיני ונשארתי ער עד שהמטוס נחת בפריז, חיכיתי שהריח יפוג מלידי ופקחתי את עיני, אני לא אוהב לטוס לבד. כשהייתי בטוח שאיננה לידי, אספתי את הספר וירדתי לטרמינל.

שמעתי את הרכב שלה מתקרב מתחילת הרחוב, הגלגלים נפגשו עם הכורכר ברעש המוזר של גומי נגרר. היא אף פעם לא הצליחה להבין איך משתמשים בקומפרסורים למילוי אוויר בתחנות הדלק. כשהיא דפקה בדלת זה הרגיש לי קצת מוזר
בפעם האחרונה שהיא היתה אצלי עוד היינו ביחד, פתחתי את הדלת, היא נראתה מכונסת בעצמה ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי, לא אהבתי בכלל את המשפט הזה ועוד יותר לא אהבתי את הטון המתבכיין שבו היא אמרה את זה
הרי נפרדנו כבר לפני חצי שנה, מה יכול להיות עכשיו.

הכנסתי אותה לחדר והפעלתי את הפוּבר, קווין התנגנו, באופן מוזר אדון שאפל החליט לנגן את Too much love will kill you השיר שהחזיק אותי בלילות הקרים שעברתי בלעדיה. היא התיישבה על המיטה וחצי שלי והתחילה לדמוע, לא אהבתי לראות אותה בוכה, מצד שני גם לא יכלתי להלביש לה נשיקה על העין שתסתום את הברז כי זה הרגיש לי מוזר מדי. הגשתי לה טישו ושאלתי לפשר הדמעות, היא התחילה לספר לי על איזה בחור בשם אבי שהיא יצאה איתו, טיפוסים בשם אבי אף פעם לא נשמעו לי נחמדים. היא סיפרה שהם נפרדו לא מזמן ושהיא במשבר רציני. למען האמת, בכלל לא התחשק לי להפוך להיות לידיד שלה, אבל איפהשהו הרגשתי שזה הדבר הכי טוב לעשות בשביל לשמור את מעט הזכרונות הטובים שצברתי איתה, כשקלטתי שהחרא הזה כלול בחבילה התחלתי להזיע ולחפש איפה לתקוע את הקנאה שלי.

היא ספרה כל מני פרטים שוליים וממש לא מעניינים על איפה היא פגשה אותו וכמה הוא היה נחמד אליה, ואני בנתיים ספגתי. קווין המשיכו, הפעם עם It's a beutiful day. התרכזתי בשיר יותר ממה שרציתי ופתאום ראיתי שהיא פורצת בבכי של הלוויות, לא הבנתי מה קורה ואז קלטתי שהיא מספרת לי על אונס.
לעזאזל עם האבי הזה. לא אוהב טיפוסים בשם אבי.

התחלתי לכעוס, עליה על עצמי ועל אבי. כעסתי עליה, שלא נלחמה על כבודה, בייחוד לאחר שנלחמה עליו כמו גדולה במשך שנתיים, על עצמי כעסתי שבכלל הסכמתי לשמוע את החרא הזה ולהשאר ידיד שלה, ועל אבי כעסתי שלקח את התמימות של הילדה הקטנה שלי.

חיבקתי אותה, היא דחתה אותי. שאלתי אם היא מתכוונת להגיש תלונה במשטרה, היא אמרה שלא, היא לא רצתה שההורים שלה ידעו, הם היו משתגעים אם היו יודעים, אספתי ממנה כמה פרטים על אבי ושלחתי אותה הביתה ויצאתי לדרך. אספתי את בן דוד שלי שגר כמה רחובות מעלי ואמרתי לו שהולכים לסגור חשבון גדול.