אני אוחז בך, אדומה. מלטף ראשך. מחליק ידי על תווי פניך עד שמוצא את שחפשתי.
מקרב את שפתי ואלו, עוטפות אותך כאילו לעולם היית חלק מהן.
יד נוספת לוהטת מתקרבת לראשך בזמן ששפתי יונקות ופי כָּמֵהַּ לבערת קטורתך המרה.
מסוחרר, ספק מהריגוש, ספק מהרעל שהחדרת בי.
נושק לך נשיקה אחרונה, ואת בשלך, דועכת.
עם תוף מרים בין ערפילים, הצעוניה שלי רוקדת. עוד לא התעייפה ועברו כמעט מאה שנים. גופה הכחלחל מספר סיפור ספרדי נודד והיא עצמה באה ונעלמת, עם כל שאיפה ונשיפה. הצועניה שלי הורגת אותי, היא בונה בגופי מגדלים שצורבים וחתוכים את עצם קיומי הגשמי, אבל לי לא אכפת, היא מעניקה לי כל כך הרבה כח נפשי.
הצעוניה, היא החברה הכי טובה שלי.
עיר הבירה הישראלית (לא תל-אביב, השניה) הפכה לבית קברות, הבל פי מצייר עננים לבנים ספק מעשן הסיגריה, ספק מהקור העז שנפל על העיר. רוחות גועשות בניהן לבין הבניינים ואתר בניה אחד רוקד ומקפץ, יורק חתיכות בטון סוררות ומקפל ארצה יריעות מתכת דקות מגלוונות. נשימה נוספת נפלטת מפי. מתבונן בעצב בבית הקברות ושואל 'מדוע'.
הרחוב הראשי סואן כולו מוצאי שבת. ריח הגשם הנקי מתערבב עם פיח האוטובוסים, ממסטל וקצת מסריח. עוד יניקה מהסיגריה שכמעט ותמה. שוב אותו ענן קור וניקוטין, ועוד מטריה מוטלת על הכביש, קרה וחסרת חיים.
איכשהו, נדלקה לה עוד סיגריה בפי, העשן צורב בעין והקור בנשמה. לא הבנתי למה בחרת דווקא בצלצול ההמתנה הזה אבל אני יודע שיקח לו המון זמן לאבד מהסנטימנטליות אשר הוא רחש לו בליבי. בדיוק כמו מנגינת הפתיחה של חגיגה בסנוקר שעד היום מסמלת איפה שהוא את זאת שהתקיימה בלבי לפנייך. השתעלת המון וסיפרת שאת חולה, לא אהבתי את הרעיון שמישהי אשר חשובה לי כל כך (על אף שאינה יודעת זאת) מרגישה לא טוב. מחר אני אבוא עם רסק עגבניות ואורז להכין לך מנה אישית ומפנקת של מרק עגבניות, כמו שסיפרת לי שאת אוהבת. אני גם אביא גלידה מוקה, כמו שביקשת, כל מה שביקשת, ואפילו אאסוף פרחים בדרך, בשביל שיהיה לך טוב בלב.
לא אכפת לי שאת מנסה לדחות גברים, שנפגעת בעבר הלא רחוק ושאת מצהירה על עצמך שאת מכשפה, שנינו יודעים שבפנים, את חמאה. נעימה ורכה אולי אפילו חמה. נמסה במגע אמיתי. שעה אני צריך ליסוע באוטובוס, אסע. מקווה שלא תנצלי אותי עד תום טרם אספיק להנות ממערכת היחסים הלא קיימת הזאת.
אמרתי לך סרט, אמרת נהדר, אמרתי תבחרי, אמרת לי 'תבחר'. הבטחתי לבחור, שאלת בתמימות מדומה, למה דווקא סרט? עניתי לך בכנות חדה, בשביל להתחיל איתך. ישיר? בהחלט, ישיר.
במקום למרקר טקסט מחורבן באנגלית אני מנגן בגיטרה, חושב עליך, כותב פוסט זה, חושב עליך, לוחץ על פירסום וחושב עליך.
אני חושב שהוגן יהיה לספר לכם שעישנתי. הכל בגלל סיגריה ורודה אחת, גרסא חדשה של בלאק דוויל שהייתי חייב לנסות. נו, מראשון נחזור להפסקה.
ויסקי, אישה וסיגריה מסטיק.
עכשיו אני מתחיל להפסיק לעשן, יאללה, להתחיל לספור ולעשות עין רעה. לזרוק הימורים.
וכל אלו.
אחת התקילה אותי, אמרה שאני מכור.
הפעם אוכיח שאינני.
אבל דווקא חזית ההאקרים האמישים הכתה בי כראוי.
שימו לב
וירוס אמיש ארור.
מחר יש שלוש שעות כימיה, כנראה שנקבל את ציוני המבחנים, שעה וחצי מתמטיקה, בה נתכונן למבחן ביום חמישי
ועוד שעה ארורה של אנגלית.
איזה כיף!!!1
עוד לא עישנתי סיגריה, השותפה הרשתה אז כשבאה ידידה שלה עישנו ביחד נרגילה.
מיותר לציין שאין לי מושג לאן זה הולך ומרגע לרגע אני מעדיף להדליק סיגריה מאשר לחכות ל'הפתעה' הזאת.
בקרוב, קלטת של השמנים בתחנה המרכזית בירושלים, להלן צילום
אני לא מעשן כבר שבוע ושלושה ימים, הגמילה נוראית, החל מדקות קשות של חוסר אונים ומבטים מזוגגים לרצפה ועד עצבים קשים ואף מצבים רגשיים קיצוניים בלי החברה, הסיגריה.
אני חושב על המושג של גמילה, גמילה מחיתולים, גמילה מסמים, גמילה מאהבה…
קרא עוד…
תגובות אחרונות