היא חזרה מהדרום, ישר לתוך ליבי. דיממתי מבפנים כשהיא חייכה. באופן רובוטי הדלקתי סיגריה ורודה נוספת והמשכתי לשחק עם הצ'ופסטיקס שלי, לפחות הסושי היה טעים. אנשים פעלו מסביבי, המלצרית מהמטבח לשולחנות וחלילה למטבח, השומר מדי פעם נדד במחשבתו לעבר מקום שבו הוא מקבל יותר ממינימום, המארחת חייכה חיוך סתמי לעוד זוג שנכנס.

בשולחן לידי ישבו בחור נבוב ובחורה בעלת חיוך פצוע, הם התנשקו, הסתכלתי עליהם וראיתי אותי ואותה, ישבנו שם וגם אנחנו התנשקנו. היא החזיקה לי את היד, ליטפתי אותה קלות. היה לה ריח נפלא. דחפתי עוד רול אחד לפה ולעסתי. כמה סתמי.

רשומות קשורות

• 4 ביולי 2007 -- להתכרבל (9)
• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)
• 5 בפברואר 2007 -- טפח (0)
• 30 בינואר 2007 -- רעם (2)
• 28 בינואר 2007 -- שיעול (6)

הקשר בין השואה לסושי נשאר תלוי על חבל דק מאוד שמורכב מחוטי לוח הזמנים שלי בערב שני שעבר.
הערב התחיל בקריאה של דור(מכר) שלליטל(ידידה, אולי?) יש כרטיסים להצגה והיא נותנת אותם בחינם בגלל שלא מתאפשר לה ללכת. כמות האנשים שקפצה על ההזדמנות לראות הצגה היתה מזערית, אילולא אני, כנראה שואפת לאפס. ביחד איתי קצת פחות.

להצגה נכנסתי באיחור של כרבע שעה אז לא אוכל לסכם אותה מנקודת מבט ביקורתית, אבל להרעיף עליה תשבוחות אוכל גם אוכל. בתור בן אדם שמאוד מחובר להיסטוריה שלו אך לא לוקח דברים בכובד ראש, אני מרשה לעצמי לצחוק על עניינים מקאברים ככל שלא יהיו, ברגע שיצאו מטווח הפגיעה המיידי, בין אלו יש גם אסונות שונים והשואה. הלז, אמנם מהווה מקור להתבדחויות אין ספור, אך אני תמיד דואג ללמוד, לחקור, להבין ולדעת דברים ולא רק לצחוק עליהם.

שם ההצגה: מומיק
תאטרון: גשר
אולם: נגה
הצגה של יום שני, 28.08.06 שעה 20:30
עיבוד: יבגני אריה וילנה לסקין
בימוי: יבגני אריה

בהשתתפות: אמנון וולף, גיא קרסנר/ יהונתן פרנקו, רות חיילובסקי, לאוניד קנייבסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, אלכסנדר סנדרוביץ', יבגני טרלצקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב/ ולדימיר חלמסקי, ויקטור סוקולוב.

הגעתי קצת אחרי שהילד מומיק, מקבל לחיכו סבא חדש, משם, שם בשבילי הצופה זה גרמניה הנאצית, אבל בשביל מומיק שם זאת ממלכה קסומה שבדמיונו נבנית עם כל יום של חוסר ידיעה והבנה. הסבא שלו, שהיה סופר ידוע בגרמניה יודע רק לשתוק (ולצעוק את שמו של מפקדו הנאצי ספוילר – לקריאה העבר/י את העבר מעל השטח המושחר).

במהלך הזמן שכן הייתי בהצגה, נלקחתי הלוך וחזור מסוף שנות החמישים עד לתחילת שנות הארבעים עם זכרונות, מושגים ובעיקר אנשים שנושאים על ידם מספרים סידורים נוראיים. ("מה זה 317959?" שואל מומיק בעודו מתבונן בידו של סביו. "אולי הפוך? 959713? לא, עדיין לא הגיוני")
ראיתי איך ילד חכם ותמים בתערובת מסוכנת למדי מנסה לגדל את החיה הנאצית במרתף הבית שלו ואיך הוא מפרש את ביעותי הלילה של אביו למארש צבאי ראוותני ומרשים.

לא פעם אחת במהלך ההצגה הזלתי דמעה ולא פעם אחת צחקתי מיד לפני או מיד אחרי אותה דמעה.
בסוף ההצגה נשארתי עם כמה וכמה קצוות חוטים ביד, חלקם אקח איתי הלילה למיטה ואהפוך בסיפור עוד מספר דברים עד שאעלה על גל השינה הבא.

אם מתאפשר לכם, קנו כרטיס ולכו. אתם לא תצטערו על חוויה מדהימה ומרגשת ויבגני אריה בהחלט לא מאכזב, אפילו לא לרגע אחד. בנוסף אין לוותר על הזדמנות פז שכזאת בשביל לחדש את לקסיקון האידית/פולנית שלכם.

לאחר ההצגה קפצנו (אני וגלעד טורנברג) לצחי, הוא קיבל לביתו חתולה לבנה מקסימה

החתולה מאוד מקסימה ואני מקווה שצחי לא ידרדר אותה, עוד לא נבחר לה שם ויש אפילו ספקות אלו ואחרות אם היא חתולה או בכלל חתול. מה שכן, היא חברותית מאוד וגם התעללויות חוזרות ונשנות שלי העלו חרס, היא לא הפשילה ציפורן ולו בשביל לגרד מאחורי האוזן כמו כלבלב באמצע אוגוסט. אולי בגלל שהיא חתולה…
אחרי צחי תקף אותנו רעב אז מבוגרשוב ירדנו עם רכבו של גלעד לדיזינגוף ושם עצרנו ביאקוזה סושי אכול כפי יכולתך לפנים, גלעד החליט שהוא נפל על מכרה זהב והתחיל לדחוף רולים כאילו אין מחר. לשמאלנו התגלה בחור די נחמד. גלעד מלמל מבין גרגרי האורז החמוץ שהוא מוכר לו מחנות גלידה מעזריאלי. הבחור שיבח את גלעד שבנתיים המשיך לבלוס ללא הרף.


הוא סיפר לנו שהיתה לו גלידריה בעזריאלי ושקוראים לו ארז לבדי, היום הוא מנהל את ART 107, גלריה ברחוב בן יהודה 107, הוא הזמין אותי לבוא לבקר. אעדכן אתכם אם אפגוש בגלרייתו אמן מעניין זה או אחר.

הדרך חזרה הביתה היתה מלאת אנחות כאב של גלעד, מיותר לציין שמדי פעם זרקתי לו, "אמרתי לך שזה יפיל אותך". נפרדנו בחיבוק, הוא טס מחר לאבא שלו בניו ג'רזי, ואני, לישון.

רשומות קשורות

• 16 באפריל 2007 -- לא רק אנה פראנק (1)
• 18 בפברואר 2006 -- מה זאת אהבה (1)
• 29 בינואר 2006 -- ארבעת הדברים (4)
• 12 בדצמבר 2005 -- הכתיבה כמשכך (4)
• 14 בדצמבר 2004 -- בוקר טוב, סושי טוב (1)

בכן, אתמול ניסו להצית לי את הרכב, סיפור אמיתי לגמרי שהתנהל כך: חבר שלי, גלעד טורנברג חזר מארצות הברית לבדוק אפשרות ללימודים בארץ כנגד לימודים בארה"ב, אני לא מבין למה בכלל לשקול את האופציה פעמיים, אם יש לאדם את האפשרות ללמוד בארצות הברית הוא צריך ללכת איתה ועליה ולהכנס בדוד סם הכי חזק שאפשר. בכל אופן ביחד עם גלעד טורנברג גם הצטרף אלינו גלעד אוסטרובר שלמען הסר בלבול מעתה יקרא 'גירדו', פה אחד גמרנו אומר לאכול סושי תל אביבי, ומי שיודע סושי תל אביבי מהו, יודע שאפשר להשיגו במקומות נבחרים בלבד, אחד המקומות הכי טובים להשיג בו סושי טוב בתל אביב הוא ה'ג'פאניקה'. סושי טוב, שירות מעולה, תור באורך הנכון בכניסה וזרימת מנושים אקטיבית ויעילה.

עוד מי שמכיר את תל אביב יודע שקשה מאוד למצוא חניה באזור דיזינגוף (שלא בתשלום או למנויים בלבד) אז כהרגלי החלטתי להחנות בחניה של אחד הבניינים.

הסושי בג'פאניקה היה מצויין, ישר מהים עד כמה שאפשר והשירות היה טוב ומהיר, יוהין הברמנסושאי פינק אותי כרגיל, הפעם גם עם קצת אלכוהול יפאני איכותי שכוסית קטנה ממנו הצליחה לעלות לי לראש לכל הערב. אני חושב שאם הייתי שותה עוד כוסית אחת הייתי מדבר סינית.

כשיצאנו מהסושי והלכנו לכיוון החניה המאולתרת שלי, ראיתי מישהו עומד ליד האוטו עם טלפון אלחוטי (לא סלולרי), ישר חיברתי אחד ואחד וידעתי שהוא כנראה מישהו מהבניין שרוצה לעשות משהו עם הרכב שלי. שאלתי אותו אם יש בעיה.

הוא הסביר לי שבגלל שחניתי לשכן שלו בחנייה, גררו לו את הרכב ועכשיו הוא עצבני עלי אש וכשהוא יחזור הוא יפוצץ אותי מכות. מלא זמן לא פוצצו אותי מכות וזה נראה לי קצת מפתה להשאר ולראות כמה מכות אני יכול לחטוף לפני שאני מתעלף אבל בכל זאת החלטתי לשים את פעמי משם במהירות המרבית. כשהתרחקתי מרחק-מה משם, יצאתי ובדקתי את הרכב. גיליתי שהרכב כולו היה רטוב מחומר בעירה כלשהו, לפי הריח כנראה סולר, דיברתי עם המשטרה, הם בקשו שאחזור לשם וניידת תבוא, לא רציתי לקחת סיכון שהיא לא תבוא כמו שקרה כל כך הרבה פעמים עם משטרת ישראל.

החלטתי לוותר.

האם חניה במקום של מישהו אחר היא עילה להצתת רכבו של החונה שלא כדין?
עידוק אני פונה אליך לתשובה.

רשומות קשורות

• 31 בדצמבר 2004 -- פלאש בק כל הדרך הביתה (0)
• 12 בפברואר 2009 -- היטלר מחפש חניה (1)
• 7 במאי 2007 -- לאן אתם בורחים רוצחים? (9)
• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)
• 5 בינואר 2007 -- רוצים וואפל בלגי? תתרחקו מרחובות! (14)

הפעם לא אדבר עליו, האיש כבר נחרש יותר משדה גנג'ה עם ריכוז כימיקלים גבוהה בג'אמייקה רבתי. אני רק רוצה לציין שנפגעתי באמת בשמו של האדם אשר ניסה להפוך את השחיתות במדינה לקלאסית.

כאשר מארגנים מסיבה בסדר גודל של מאות אלפי שקלים ומזמינים רק אח"מים מהשורה הראשונה וקצת מהשורה השניה, יש קומץ ציפייה שההענות תהיה גבוהה מאוד, שהפוליטיקאים יתארגנו ויגיעו בוולבו של אחד הח"כים בשביל שלא יצטרכו לנהוג בגילופין, ואולי שהסלבס הקונטמפוררים ינסו להכניס איזה ילד נזקק בשביל הפלאש של NRG – בראנז'ה. קלאסי, כאמור.

אבל עד שמגיע מאפיונר אחד שממש מנסה לעלות את רמת השחיתות בארץ וכל מה שהוא מקבל זה פינס, גיא ודני יתום, אני מתחיל לאבד את שמץ תקוותי האחרון בעתידה של מדינת ישראל בתור מדינה מושחתת לתפארת. אולי באמת כל מה שצריך זה כבש אחד מחוותם של השרונים וסיח שווארמה במזנון הכנסת בשביל להזיז את גלגלי השיניים של המערכת. אולי באמת פונדו שוקולד זה מוגזם.

גאידמק, אל תעלב, לפחות היה סושי.

רשומות קשורות

• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)
• 28 בנובמבר 2006 -- דרך אחרת להסתכל על הדברים (2)
• 29 באוגוסט 2006 -- סושי וזכרונות מהשואה (1)
• 23 בינואר 2006 -- תעצרו את העיר (8)
• 15 בינואר 2005 -- השיבה הכי טובה הביתה (2)

אתמול חגגנו לרות את שיבתה הביתה, חגגנו את זה בסושי שאני הזמנתי אותה בגלל שהייתי חייב לה על התערבות מהפסיכומטרי. מיכל הציעה שנלך לזומה, בסדר. אני לא מספיק מאופס על עצמי בשביל לכתוב ביקורת על הזומה, אני יכול לכתוב כמה דברים: יקר, די טרי, שירות גרוע, עיצוב מדהים, אווירה נהדרת. אז אכלנו שם, אני, רותה, בועז, מיכל, צחי, נטע-חסה, נטע-הילדה, יונתן חבר של נטע-הילדה, סיוון וחבר שלה אייל, ושקי הצטרף יותר מאוחר. קיצר היה מגניב. אחרי זה, הלכנו אני בועז ושקי לסטארסקי היה די משעמם, שתיתי ג'ק שלא עורר אותי בכלל, ואחרי זה הלכתי למיכל וצחי בשביל לקרוא לרות ונטע, יען כי מיכל וצחי היו עייפים ושפוכים ולא רצו לבוא. פתאום: נהיה מגניב. כמעט כולם השתכרו בכמות ואפילו אם הייתי רוצה לכתוב בפרטים מה היה, אני לא יכול, אני לא כל כך זוכר בכל אופן, אני רק יכול להגיד שנשברתי ועשנתי ארבעה סיגריות, אבל אני מתנחם בעובדה ששתי כוסיות על שברו אותי. יאללה, נשתמע.

רשומות קשורות

• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)
• 29 באוגוסט 2006 -- סושי וזכרונות מהשואה (1)
• 3 בפברואר 2006 -- השמש נעלמת בחורף (3)
• 23 בינואר 2006 -- תעצרו את העיר (8)
• 1 בינואר 2006 -- לו הייתי גאידמק (1)

יופי, אני שוב על הכסא הנוח שלי שמול המחשב, בורלא משעין את ראשו על כתפי, ריח הגאזים עולים באוויר, נישאים על גלי החום הרנדומלים שעולים מתנור האח שדולק בקומת הקרקע של ביתי, לא נותרו לי מטלות בחיים ולכן אוכל לפרט בפניכם את הערב שעבר עלי.

יצאנו לפני מספר שעות, צמד החמד, המפגר ואחיו ותל-אביב, עיר הקודש, הייתה מוקד עלייתנו. בדרך אספנו קרוב משפחה של המפגר ואחיו מראשון, אחיו של המפגר וקרוב המשפחה היו בדרך לחתונה בתל-מונד ולכן הם הורידו אותנו ליד כפר אז"ר. שם עמדנו וחיכינו לדוד של המפגר, מולי. מולי התמהמה. בעוד אנו עומדים בתחנת אוטובוס שכוחת אל תום ובורלא פצחו בדיון מרתק-לא-בכלל על אפקט העיניים האדומות שקורה לעיתים בתמונות. בורלא הסביר לתום שזה קורה בגלל שהפלאש מקטין את האישונים והדם שנאגר בהם עושה כל מני דברים ואז התמונה יוצאת עם אדום בעין, תום התחיל לפחד ואמר שאין שם דם בכלל, לא ידוע מי ניצח כי בדיוק מולי הגיע.

מולי, הסיפור החם של תל אביב. מולי הוא נהג מונית שמרבה להסתובב באיזור דיזנגוף ומרכז תל אביב, למי שיוצא לסוע עם מולי זאת בהחלט חוויה מיוחדת שאליה – אין חוויה מתקנת. אם תום שקי פולני כבד, מולי הוא התרכיז שממנו הכינו את תום שקי, ותום שקי מהול, כמו שאתם לא מאמינים. כל נושא שיחה שיעלה או לא יעלה, יזכה לשטף מילים וחקירה צולבת מימין לשמאל של נהג המונית חד הלשון, ולבסוף עוד הוא ישלך אתכם לשלום עם כמה שטרות.

יאקוזה, סושי – אכול כפי יכולתך. אני חושב שהיום בלילה היתה פעם בין היחידות בחיים שלי, שאכלתי יותר מכפי יכולתי. הגעתי למצב שלא ידעתי אם לעמוד או לשבת מרוב שהאוכל לא רצה לרדת. בורלא לא עזר בכלל כשעשה קולות של עיכולים ושיחרורי גאזים שונים, שקי נשאר אדיש ורק קיטר על הסמים שאנחנו מעשנים (לצורך העניין, לא נשאר כלום לעשן כי הוא גמר הכל, פלוס אנחנו ילדים טובים שמתנדבים באל-סם, אסור לעשן!) טו מייק לונג סטורי שורט, היה נחמד, היה מרק, היה מצחיק היה סושי.

אפטר בעזריאלי, באמת שאני במצב של אפיסת כוחות, תיכף גם תבינו למה, בעזריאלי הסתובבנו קצת ועלינו לגג, צילמתי כמה תמונות ריגול של זוג שהחליט שהגיע הזמן לבתק את גשר עזריאלי מבתוליו ולהתחרמן עליו עד שמתכת נהיתה אדומה מחום. בורלא רצה להגיד לנכדים שלו שהוא השתין על גג העולם אז הוא הטיל את מימיו המגעילים על ברז כיבוי שעל הגג של עזריאלי, אם אחד מאנשי עזריאלי קוראים את הפוסט הזה, יש לי תמונות, אני מוכן למכור תמורת מחיר הוגן. (גמיש) ואחרי זה ירדנו על מילקשייק וגלידה ביטבתה (יוזמה עצמאית לחלוטין של שקי). כשאח שלו התקשר ואמר שהוא מחכה לנו למטה, עוד היינו לפני ההזמנה של הגלידה, אז חיש-מהר ירדנו וחיפשנו יציאה, אבל מה, אחרי 12 בלילה, אין מאיפה לצאת מקניון עזריאלי, זאת אומרת, יש – אבל לא הדרכים הקונבנציונליות, אין שילוט והדבר היחידי שעזר לנו להגיע היה מבטא רוסי-חצי-ישראלי של עובד נקיון שהיה שם, אז בוריס, תודה.

הדרך הביתה, אין מה להגיד, היה מצחיק כל כך שעד עכשיו שורפת לי הבטן ומדי פעם אני צריך להשתעל בשביל להעביר את התקף האסטמה שצברתי בנסיעה חזור, כל הדרך סינוורנו אחד את השני עם המצלמות שלנו, אם תום יואיל בטובו להעלות כמה תמונות ממה שהוא צילם זה יהיה נחמד, אני לא צילמתי כלום – הייתי בלי פילם. אח של תום חושב שהוא לבטח נרקומן מינימום עם כל הסיפורים שהמצאנו עליו, אמרנו לאח של תום שהוא (תום) גמר לנו את כל הקססה, מסופקני אם גילי יודע מה זה קססה, אבל לפחות הוא יודע שתום גמר לנו אותה. אין יותר מה להגיד, באמת, אני מקווה שהסושי יצא בלי בעיות, אני צופה צונאמי רציני באסלה, לילה טוב.

רשומות קשורות

• 23 בינואר 2006 -- תעצרו את העיר (8)
• 23 בדצמבר 2004 -- תום אתה מעשן סמים קלים (0)
• 12 בפברואר 2009 -- היטלר מחפש חניה (1)
• 22 בינואר 2009 -- מי שמתמכר (0)
• 6 במאי 2008 -- קוּקי? וואלה. (5)

לא מזמן חזרתי עם תום שקי מעזריאלי. אני מוכרח לציין שהיה נחמד, ישבנו בסושי-בר בשם שינטו, תנו לי לספר לכם על המקום:

שינטו, ממוקם בקומה ב' בקניון עזריאלי, אפשרויות הישיבה הן על הבאר צמוד לשאר דוכני האוכל שמשני הצדדים או על השלוחנות פיקניק העצובים שמשקיפים ל'נוף' המדהים של הקניון. הסושי, הרולים מגולגלים בחוסר מקצועיות ולא פעם נפרמו לי האצות מיד כשהרמתי את הסושי בין זוג מקלותי החומים והדקים שלטובתם יאמר שנפרדו אחד מהשני בקלות ובלי להשאיר שבבי עץ מיותרים ומציקים. הכלים היו זולים ועם הרגשה פלסטיקית שנתנה לי להרגיש שאני משלם יותר מדי בשביל לא כלום. האורז היה קצת טפל, עד כמה שאני אוהב סושי, הסושי הזה הצליח לעצבן אותי, האורז הרגיש כמו אורז של אתמול, הטונה האדומה היתה ברמה מאוד נמוכה, ניכר בטעמה הסלמונלי שעמדה בחוץ בתנאים לא מתאימים, הסלמון היה בסדר, מה כבר יכול להתקלקל בסלמון, הלמעלה שלו קצת התקשה, אבל עדיין שמר על צורתו המקורית. הסרטן לשם שינוי היה נהדר, טרי מאוד, כנראה הביאו קונטיינר היום בבוקר או שלשום והצלופח היה עשוי בצורה מזוויעה, שרוף וחסר כל גירוי של בלוטות הטעם. השירות היה די אדיב, עם חיוך ואפילו קריצה, והשפים עבדו עם שיר בלב, יש מצב שעישנו משהו לפני זה. קצת נדלקתי על המלצרית אז נתתי לה את האייסיקיו שלי, אני מקווה שהיא תוסיף אותי, לכו תדעו מה יכול לקרות…

צירפתי לקישורים מצד ימין שני סרטים חדשים של צילומים חובבנים שנעשו במזרח אשר מתעדים את הצונאמי (היו שני סרטים, נעלמו עם מעברי הבלוג, התנצלותי.), מומלץ לראות כדי להבין על מה פחות מדובר, קצת פחות מומלץ אם אתם פחדנים עם לב חלש ועלולים לקבל סיוטים.

רשומות קשורות

• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)
• 29 באוגוסט 2006 -- סושי וזכרונות מהשואה (1)
• 23 בינואר 2006 -- תעצרו את העיר (8)
• 1 בינואר 2006 -- לו הייתי גאידמק (1)
• 15 בינואר 2005 -- השיבה הכי טובה הביתה (2)

לא יודע למה בחרתי לקרוא לרשומה 'הפנתר הוורוד' אולי בגלל שממש אין לי שם לרשומה של יום שכבר הסוף של יומו הקודם היה גרוע כל כך עד שזה היה ברור כשמש שגם הבוקר המתקרב יהיה גרוע. אתמול בערב העירה אותי אמא גילה אחרי שישנתי שינת צהריים עמוקה משום שאת שנת ליל אמש לא ישנתי (להזכירכם פוסט שקי) כשאבא הגיע הוא הזכיר לי שיש בר מצווה לבן של בת דודה שלו, ושהיא תמיד מגיעה לכל האירועים שלנו, באמת שזה נחמד מצדה. אז הלכנו, אחותי הרגישה ממש לא טוב אבל בכל זאת רצתה להצטרף, אני מטורף על אחותי ומאוד דאגתי לה. כשהגענו לשם פגשנו במשפחה ממוצעת אבא, אמא, שני אחים גדולים אלוהים-יודע-איפה חתן בר המצווה ואחותו הגדולה בת 15 ודווקא היתה די חמודה (בשביל נועם). בכל אופן בר המצווה עבר די בהצלחה אם מוציאים מחשבון את זה שלא הוגש סושי. היה מרק מינסטרונה די טעים וגם כנפי עוף בציפוי פריך (כמעט כמו קיי.אף.סי) היו גם כל מני דגים בסגנון ארוחת בוקר של בתי מלון ואפילו סלמון בין הדגים. היו טורטיות לא טריות אבל עדיין טעימות ועוד כהנה וכהנא(צדק) דברים שאולי אני לא זוכר ואולי לא ראיתי. לארוחה עיקרית היה בופה שכלל כל מני תוספות (כמו אורז וכד') שבהם לא נגעתי אבל היו כמה דברים שכן חשקתי בהם ולבסוף לקחתי הראשון היה קלח תירס חמים ונעים, השני, דואו של כרובית וברוקולי ברוטב שום – יאמי! והשלישי היה פרגיות ברוטב צ'ימצ'ורי, גאוני. לקינוח היתה עוגת תפוחים או סופלה שוקולד חם, לא טעמתי את עוגת התפוחים מה שמסתבר כטעות אנוש משום שהסופלה לא היה חם בכלל וזה גם בכלל לא מגניב כשאין ליד זה גלידה וקצפת כמו במסעדה . המוזיקה היתה פחות או יותר גרועה עם תקליטנית שהיה ברור עליה שלא ידעה מה לעשות עם הקהל ודי מהר(לאחר הגשת הקינוח) רוב האורחים נעלמו באורח מסתורי מהאולם ולא שבו. אנחנו הלכנו קצת יותר מאוחר – כראוי לבני משפחה אמיתיים. אתמול בלילה הודיעו לאבא שלי שיכול להיות שהוא יוטס לסרי לנקה בשביל לעזור עם הקשר בחילוצים וכל הדברים האחרים שהוא מתעסק בהם בצבא, אני די דואג לו. בכל אופן אני בבסיס עכשיו, יום שני, יש לי תורנות מטבח מ11:00 ועד 14:15 ואני מסיים ב17:00 בבסיס. בערב יש מסיבת יום הולדת לאלונה, הבטחתי לה שאגיע ולא אוכל להבריז גם אם אהיה הכי עייף בעולם, חזרתי למשרד וישר בדקתי שלא מחקו לי את קובץ העברית של קורקי, אני מתרגם אותו כאן על המחשב הזה והייתי בפרנויה שימחקו לי אותו, הכל שפיר לבנתיים, מבטיח לעדכן בהמשך אם יצא לי.

רשומות קשורות

• 19 בינואר 2009 -- משפטי חוכמה (0)
• 7 בינואר 2009 -- ההבדל בנינו (1)
• 2 בינואר 2009 -- בוקר טוב 2009 (2)
• 29 בדצמבר 2008 -- WII מעופרת יצוקה (0)
• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)

אני מצטער שלא עידכנתי כשחזרתי אתמול מהסושי עם מיכל צחי ורות אבל כשהגעתי הביתה הרגשתי כל כך כבד שאם הייתי עולה למחשב, אני חושש שהקומה השניה הייתה מתמוטטת על הבית.
הדיל הוא כזה, אתה משלם 99 שקל, ואתה צריך לבלוס כמה שיותר סושי, המנות מסתובבת על בור מיוחד עם פס כמו בטרמינלים שלוקח אנשים ממקום למקום, זה בכלל משעשע יען כי אפשר להשתולל ולעשות כל מני עיצובים של צבעים של צלחות.
מה שלוקח אותנו לדבר הבא לכל צלחת יש צבע, אני לא כל כך זוכר את המחירון אבל הוא הולך משהו כדלקמן: שבלול: 16 ירוק: 17 אדום: 18 עוד משהו: 19 זהב:25. בסוף הארוחה סופרים כמה אכלתם ואז אפשר לראות אם יצאתם מורווחים או פרייארים, מקסימום אפשר להתרסק על שתי צלחות ניגירי טונה אדומה בסוף ולצאת מנצחים.
זה הדיל, אפשר גם לבקש מרק נבטים, וונטון, תירס או אחד אחר, לא זוכר, ארבעת המרקים הראשונים ברשימה או מיסו.

רשומות קשורות

• 29 באוגוסט 2006 -- סושי וזכרונות מהשואה (1)
• 14 בינואר 2007 -- חיוך (12)
• 5 בינואר 2007 -- רוצים וואפל בלגי? תתרחקו מרחובות! (14)
• 29 בינואר 2006 -- ארבעת הדברים (4)
• 23 בינואר 2006 -- תעצרו את העיר (8)