אבוטבול

אני מתחיל לקחת את זה באופן אישי. אחרי שאיבדתי את ג'יימס בראון, סנדק הנשמה, מצטרף אליו לגן העדן של המוסיקאים גם איזק הייז, האחראי על הפסקול של הסרט השחור והמגניב "שאפט" וקולו האגדי (ואני מזיל דמעה כשאני מדבר עליו בעבר) של שף, מסאות'פארק.

לא היה ולא יהיה אדם שיצחיק אותי יותר מאיזק כשהוא מתחבא מתחת לסאטירה על עצמו, שף. שירים עם נשמה, צחוק עצמי וארס מתוק. בלי פחד מסקס, ציצים או איידס.

למרות שהיה פעיל מאוד בכת הסיינטולוגיה, תמיד האמנתי שבתוך תוכו, אותו השף שוכן ומסתלבט על כל האנשים מסביב. סאות' פארק לעולם תהיה שונה עכשיו בכל פעם שאשמע את קולו של אייזק.

גברים אינם בוכים, אבל כשגבר ששר על כוּס כמו שרק גבר יכול לשיר על כוּס, אין לאדם ברירה אלא להזיל דמעה כשהוא עוזב.

מי יתן ומילותיו יהדהדו ברחבי גן עדן, עם הרבה דואטים של פאנק וראפ עם ג'יימס בראון, והרבה כוסיות בביקני בבריכה של אלוהים. (בלי חייזרים בבקשה)

"Girl you better get back in the kitchen, cause I've got a sneaking suspicion"

שירה אייזק לי הייז, מוות, מוסיקה, סאות' פארק, סוף, ראפ, שף

לאחר מותו הפתאומי של עלי קרוואן (אבו חסן), גם ישראל פוליאקוב החליט לעזוב אותי למקום יותר טוב. השאיר אותי עם זכרונות צרובים על DVD והמון רעב לעוד.
שמתי לב שנתניה הפכה להיות מקום יותר טוב לחיות בו. ולו רק בגלל שהיום נתנייתים לא שומעים יותר את המשפט "נתניה, לא מסוכן שם?". היום זה כבר הפך להיות ל"נתניה, זה לא איפה שאיקאה". ככה שאפילו למשפחות הפשע יש יותר שקט כי טילי לאו לזה לא הולם את העיר שמארחת שבדים באורח קבוע.

אגב שבדים, אחלה פורנו יש להם, אבל לא הבנתי מילה.

ובחזרה לפולי, אני מניח שמדינת ישראל, מזדקנת. דמויות שבנו את הצביון ההומוריסטי שלה עוזבים אותנו אחד אחרי השני, דודו גבע (שבדרכו שלו היה הומוריסט), אפרים קישון, שהלקט שלו משנת 80 – ספר משפחתי. יהיה תמיד ללא כל מתחרה הספר הכי מצחיק בעולם, אפילו שלפעמים אתה לא צוחק כי אתה מבין שבעצם כתוב עליך שם. וישראל (פולי) פוליאקוב. שאין כזה דבר גשש חיוור בלי פולי.

גם עם המוות הסורר דרך קבע בארץ ישראל, אף פעם לא תיארתי לעצמי שהגשש החיוור ימות. אני חושב שעדיין הוא לא מת. אולי רק צלע אחת.
כנראה גשש חיוור זה הרבה יותר משלושה אנשים.
זה מדינה שלמה.

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר גששים, חדשות, חומוס, מוות, סוף

והרג מישהו,
באמת

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר חדשות, מוות, סוף

חברי ליאור אילוז כתב

גופתו של משה חי ישראלי ז”ל מסמלת מבחינתי את הפיכתם של “בני אדם” אלה, הנהגים שעברו ליד גופתו מבלי שעצרו להצילו, לרוצחים.
הגופה היא הקו הדמיוני שעובר במוחי המזועזע – שניה לפני שחצו אותו היו אלה בני אדם, אך שנייה לאחר שחצו אותו הפכו לרוצחים.
לאחר 2 דקות שלמות בהן שכב משה ז”ל על הקרקע, הגיעה הישועה, כמה אופנוענים שראו את הגופה עצרו על אי תנועה ולאחר חשש מובן ואנושי ניגשו במהירות לעזור או לפחות לנסות ולהזמין את מד”א.
הסוף ידוע לכולנו כמובן,
משה חי ישראלי ז”ל בן 62 מחולון נרצח היום ע”י עשרות נהגים ישראלים, יהודיים.

הוידאו נמצא כאן: הרשעה לעשרות שותפים לרצח

לא נותר לי אלא להסכים איתו, להביא את דבריו לתפוצה יותר גדולה ולהרכין את ראשי לזכר מדינה שהיתה.
מכאן, הדרך סלולה למטה.
נתראה בגלגול אחר בני זונות.

עדכון
שימו לב, כשמחפשים בגוגל שותפים לרצח
מגיעים לאתר בוואלה עם הוידאו הנ"ל
אני לא חושב שזה אני עשיתי את זה.
אם כן, מגיע לכם.
כולי גועל.
עדיין
אויש, אנשים מסכנים, מי יטפל בכם כשאתם תהיו ז"ל על הכביש…
מי יטפל בי?

סוף עדכון

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר כבישים, מוות, מכוניות, סוף, קריזה, תאונה

אין ספור כבר נאמר על ניצול השואה שהציל עשרות סטודנטים בוורג'יניה טק ברצח ההמוני שבוצע שם על ידי בן הבליעל. נותר לנו רק לקוות שלא ישנו המקרים.

רצוי לצפות לפי הסדר

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר ויג'יניה טק, וידאו, חדשות, מוות, סוף, רצח, שואה

חבל לי.
כולם אומרים לחזור לכתוב.
אז הנה
חזרתי.
זדיינו.

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר סוף, קצרצר

זאת לא את, זה אני, מצטער.

האמני לי שהייתי רוצה להשאר.

היית לי בית, אם, אישה וחבר

אני מבטיח, עוד אחזור ואותך אבקר.

בעת מותי בקרבך אקבר,

לא אשכחך ירושלים, אני חוזר ואומר.

ארכיון הבלוג: עם הראש מעל המים ירושלים, סוף, שירה

עכשיו אתה כבר כאן, יושב בעורפו של חבר ילדות

מתכנן תוכניות.

ארכיון הבלוג: עם הראש מעל המים מוות, סוף, סרטן, קצרצר

השבוע קברנו את בן דודה שלי בפעם השניה, לפני כשש שנים הוא נהרג בקנדה, רכבו החליק על הקרח בכביש והתנגש בעמוד, הפגיעה בראשו היתה קטלנית. היתה הלוויה בקנדה אליה לא יכלתי להגיע. השנה, המשפחה עלתה מקנדה ויחד איתם העלו את ארון הקבורה של בן דודה שלי. זכיתי לקבור את בן דודה שלי ביחד עם המשפחה, בפעם השניה. איך שהוא, הדבר לא היה יותר קל על אף אחד, הכאב הקהה חזר והכה באופן מאוד ברור פעם נוספת כאילו זה קרה אתמול ואני השתוממתי, איך אפשר לעבור דבר כזה פעם שניה.

חתימה טובה לכל המאמינים, אולי אצום, אולי לא אצום, כנראה שהשנה פגעתי בכמות די גדולה של אנשים, בלי לספור את עצמי כמובן, בפנים אני מקווה שסלחו לי על הסף אבל לא אבקש מחילה מיוחדת מאף אחד. כלום אומר לאיש.

אין לי באמת על מה לבקש סליחה, רק רציתי לשמוע את קולך פעם נוספת. סליחה.

קיבלתי את תעודת הסטודנט שלי, הלחץ גובר.

חג שמח.

[יריב אבירן רסט אין פיס]

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר הלוויה, יריב אבירן, מוות, סוף, עצוב

משהו אומר לי שאני הולך להפסיק את פעילות הבלוג בזמן הקרוב מאוד, ואולי אני דווקא אחזור במרץ מלא, אני עוד לא יודע.

הייתי רוצה לקבל תגובות מאנשים שקוראים ונהנים או לא, אם כדאי להמשיך לכתוב.

אם לא אכניס את הבלוג לאתר הנצחה ואעבור לפרוייקט הבא שלי.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול סוף, קצרצר