דוד אבוטבול

ואגיגי, ככה הוא קורא לי הילדון המקסים הזה, הבן של בת דודה שלי, בן שנה וחצי תודה לאל.
קורא לי ואגיגי, על המשקל של דוידי, כך רוב המשפחה קוראת לי.
[כאן אמורה להיות תמונה של הבן היפהפה של בת דודה שלי]
אבל הילד בכלל לא יודע
שלפי החידון שעשיתי אחרי שראיתי אצל מרג'
גיליתי שאני בכלל סופרמן

Which Super Hero Are You!?

SuperMan Take this quiz! Quizilla | Join | Make A Quiz | More Quizzes | Grab Code

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: משפחה, סופרמן, שיעמום נו

הסיבה שלא עדכנתי הרבה בזמן האחרון, מלבד העובדה שהייתי צריך לנוח קצת, היא שיש לי עבודה חדשה, יש לי בן חסות, בכיתה ח' שאני מלווה אותו מדי יום לבית ספר ועוזר לו להתאקלם שם, הבחור הצעיר סבל מחרדות ולאחר טיפול פסיכולוגי של שנה (כל כיתה ז' הוא לא היה בבית הספר) הוחלט להחזיר אותו לבית הספר, הילד הוא לא אחר מאחד האחים של חבר מאוד טוב שלי וכשנשאל מי הוא רוצה שילווה אותו לבית הספר לא היסס ואמר 'דוד', אולי זה בגלל שאני נראה גדול ומאיים, אולי זה בגלל שאני כל הזמן זורק לו שטויות ומשחק איתו כשמשעמם לו, בכל אופן, אמא שלו התקשרה והסכמתי.
אני מוכרח לספר לכם שלטפל בילד צעיר זה לא פיקניק, אני לא מתיימר לדעת הכל אבל החוויות שאני צובר בנתיים עוזרות לי להבין המון דברים בחיים שלי, הכי אני שמח מכך שהוא גם נהנה מהתקופה הזאת ויותר מזה, הוא ממש מתקדם בהתגברות על החרדות שלו. אפילו שאני לא בבית הספר הזה כבר כמה שנים, אחותי היא אחת מהמקובלות שם ובעזרתה הכרנו לו את כל החברה הגדולים והמפחידים, כולם הבטיחו לשמור עליו ולתת לו את כל הגב מול ילדים גדולים שעלולים להציק לו, זה ממש שימח אותו. שלשום גם קנינו לו נעליים, הוא ביקש שאבוא איתו ואמא שלו הסכימה, לקנות נעליים לילד זה ממש חוויה, לא יודע אם זה נגמר בנעליים אבל בכל אופן, להעניק משהו למישהו מרגיש כל כך טוב, על אף שהנעליים לא היו מכספי שלי, כשהוא מצא את הנעליים שהוא רצה נדלק לו אור גדול מאחורי העיניים, כנראה עכשיו אני מבין את אבא שלי, שכל הזמן רק רוצה לתת ולהעניק לילדים שלו, בטח פספסתי כל השנים את האור שנדלק לי במאחורה של הראש.

הלימודים מתקרבים בצעדי ענק אני מנסה לברוח ולגנוב עוד קצת ימי חופש ילדותיים וחסרי דאגות, אבל נראה כאילו הלימודים נושפים בעורפי ולא יעצרו עד שיתפסו אותי, אני מאוד מודאג, האם אצליח, האם בכלל אנסה? אני יודע שאנסה, אבל לא יודע כמה אוכל להקריב בשביל להצליח. חשוב לי מאוד לסיים את המכינה לא רק בשביל להגיע לקרש קפיצה אקדמאי אלא גם בשביל להוכיח לעצמי שאין בי פגם ויש ביכולתי קישורי למידה נדרשים, את כל תקופת התיכון שלי העברתי בעישון סיגריות ב"זולא" הבית ספרית ועכשיו זאת ההזדמנות שלי לתקן הכל.

שלשום בלילה צחי לנקרי, רות סגל, שי נוי, יסמין חזי, אופיר הנסיך, גלעד טורנברג, הילה בת דודה שלי ואני ישבנו לנו בדיטה, צחי אמר שיש תפריט לילה חדש ואסור לנו לפספס, מסתבר שהיה עדיף באם היינו מפספסים, האוכל היה גרוע, השירות כמעט באותה רמה. נראה לי שהיה עדיף להביא סנדוויצ'ים ולשבת מסביב למזרקה שנמצאת ברחבה שם. אולי נעשה את זה בהזדמנות.

ערב החג עבר בלי תקריות מיותרות, המשפחה, מורחבת מתמיד הודות לעלייתם של הקרובים מקנדה והשמחה על השולחן מרובה, אפילו הפיליפיני של סבא הצטרף, הוא גם ברך על הלחם :).

מה חדש אצלכם?

חג שמח ושנה טובה, שנהיה לדיקסי ולא לדיטה.
שתהיה לכם שנה בטוחה וכיפית.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אספסוף, במה חדשה, לימודים, משפחה, עבודה

החייל האמיץ שוב במשרד, עכשיו, בין תקלה לביקור במרפאה כותב את הרשומה הראשונה של השבוע. מה היה לי ביום שבת… מפגש של פיג'ו סיטרואן ספורט ישראל שלא הגעתי בגלל שחרפתי כמו דוב, ביקור די קצר אך מעניין גסטרונומית אצל הסבתא המרוקאית בקרית מלאכי, מפגש עם כולם (מיכל, צחי, רות, בועז, בורלא, אסיף והדר שאני חולה עליה) וערב די משוגע שנגמר בצורה פחות יפה ממה שיכל היה להיגמר בה. בואו נתחיל. יום שישי בלילה, כמו שאתם יכולים לקרוא בבלוג, אני קצת שיכור בבית של רותה מחכים במאנצ'יז של אלכוהול להמבורגרים שמגיעים שעתיים אחרי ההזמנה, מנסים למצוא להורים שלה מקום לשבת בו בשביל שהם לא יפריעו לנו לעשות רעש ובלאגן, בו זמנית, משחקים בלאק ג'ק על אלכוהול, כמובן שהבית תמיד מנצח (אני הדילר ונראה כמו בית) אז שתיתי בערך הכי פחות. לבסוף הערב נגמר בשלום כאשר ההמבורגרים והצ'יפס חוסלו בגרגרנות יתרה על ידי ועל ידי בורלאונה, והצ'יפס של רותה חולק בן הגרגרנים הגדולים כי רעבונה חלף. לבסוף הואילה בטובה התותה והקפיצה אותי ואת בורלא הביתה, הלכנו לישון שיכורים אך מרוצים ביודעין שצריכים להתעורר בסביבות תשע בבוקר בשביל לשטוף את הרכב. בשמונה וחצי השמש התדפקה על זכוכית חלוני וביקשה כבדרך אגב עלייתה לשמים גם להעיר אותי למען אשטוף את הרכב שלי, ברב כבוד לשמש סגרתי את התריס, כיביתי את הפלאפון וחזרתי לישון. כאשר התעוררתי בצורה לא טבעית לחלוטין אך בהחלט לא על-טבעית (צעקות בבית) בשעה 13:00 בצהרי-שבת כבר היה מאוחר מדי בשביל להגיע למפגש אז נסענו אני בורלאונה ואמא שלי לסבתא שלי בקרית מלאכי. הגענו, היה טעים, כולם נהנו, פגשתי את סבתא שלי שלא ראיתי כבר כמה שבועות וחזרנו הביתה אחרי ביקור קצר ולא פורה אצל דודה שלי. בחזרה מלוס אנג'לס גמרתי אומר לא לצאת בערב שישי יען כי אימה גדולה נחה על ראשי, יום ראשון-בוקר-צבא. כמה שעות אחרי זה, אני, ליאור, רות ותום או לפי מילון מיכל; אני, האנאלפבית, רות, והמאותגר הידרואידית. נסענו לנו על כביש איילון בדרך לבאז-סטופ, אני די חיבבתי את המקום, זול אנשים לא מציקים, מלצריות מפגרות, מוזיקה נחמדה וכדורגל על מסך גדול, בכלל אווירה של חו"ל. מכאן העניינים מסתבכים: הדר היתה צריכה להחזיר את הרכב לאמא ולכן יצאה מוקדם עוד לפני שבועז, מיכל וצחי הגיעו, רותה החליטה ששום דבר מהתפריט של הבאז סטופ לא מספק את בטנה האנורקסית אז אסיף, מיכל, רותה וצחי שמו צעדם לכיוון המקס ברנר. כשהגיעו לשם גילו שהיה תור ארוך במיוחד והחליטו לסור לאמא הגדולה הלא-היא ביג-מאמא ולסעוד את נפשם בספגטי וקינוחים. ככה התפצלה לה המחלקה… כשסיימנו ארבעת הגברברים, בבאז-סטופ החלטנו להצטרף לאחרים אצל המאמא. בגלל שאני לא אוהב להתלכלך אני אתן למיכל לעשות את העבודה עם הרשומה הקוטלת שכתבה בעניין.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אוכל, במה חדשה, ליאור בורלא, משפחה, צבא