היום יצאנו לטרק של חצי יום לכפר שבמרחק עשרים דקות הליכה במעלה ההר מקאסול, כפר צ'אלל (Chhalal). בדרך היה בית ספר שממומן על ידי הצבא ובו עשרות ילדים הודים חמודים שהסכימו להצטלם בכיף, ואפילו כמה שהתעקשו לקבל שוקולד (לא היה לי, וגם לא הייתי נותן להם, משום מה אני לא חושב שהם מצחצחים שיניים יותר מדי)
כל הדרך כמעט עד לכפר ליווה אותנו נהר "פרוואטי" ותאמינו לי, אין כמו ללכת בתוך רעש לבן של מים שוצפים. זה כמו לטייל בגן עדן. מקומי אחד חרש את האדמה שלו בעזרת שור חזק, ומספר ילדים השתרכו אחרינו וביקשו שנצלם אותם. כשהגענו ישבנו לסודה-לימון, שחקנו משחקי קלפים (למדתי כל כך הרבה משחקים חדשים בהודו) ורוצח. שזה בכלל משחק שמתאים לאזור הזה עם כל העלמויות של אנשים כאן, ואז ירדנו בחזרה.
מחר אולי אלך לבקר במניקרה.
שבת שלום מאדר-פאקרז.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
ג'לל, הודו, מזרח, פרווטי, צ'אלל, צ'לל, קאסול, קסול
בסביבות קאסול יש המון מעיינות חמים, וכמו כן המון הודים שדואגים לנצל את המצב ולחבר צינור להר ולארגן מעיינות חמים IN-DOORS, מזה אני די סולד, אבל אתמול בערב אני ועמיתי, הלכנו לחפש מאגר מים חמים סודי של המקומיים, לא התאכזבנו.
יצאנו קצת לפני השקיעה לכיוון הגשר התלוי שבמרכז קאסול והמשכנו קצת דרומה, מיד התגלה גרם מדרגות עשוי מסלע ולמרגלותיו, ממש בין הנהר השוצף והקוצף, לצלע ההר, מקווה מים קטן שנראה כאילו עוצב על ידי ההודים לפני עשרות שנים (או שהטבע פשוט עשה עבודה טובה). נביעת מים רותחים קבועה זורמת למעין ברכה קטנה (30 סנטימטר או קצת יותר) בעוד מן הנהר יוצא זרם מים קפואים אשר מגיע לאותה בריכה בדיוק. חיכינו שכמה מקומיים יסיימו את המקלחת שלהם, ונכנסנו מיד לאחר כבוד (כמה שהמים רותחים!). ישבנו בבריכה הזאת עד שהשמיים התמלאו כוכבים, ולי התמזל לראות אפילו מטאור חוצה את שמי הפחם שמעל הפסגות המושלגות.
מתגעגע המון.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
גופרית, הודו, חם, מזרח, מעיין, נהר, קאסול, קר
בירת הצפון לתרמילאים בהודו היא קאסול, כפר קטן שעם השנים התפתח להיות מרכז תרמילאים בלתי מעורער (הוא אפילו נכנס בקול תרועות לכרך העדכני של הלונלי פלאנט להודו) קסול, מלבד היות מרכז לצרכן הסטלני (מה שלא תרצו לצרוך, תוכלו למצוא כאן) לאנשים שרגליהם שולטות בהם, יהיו מכאן המון יעדים מרתקים לבקר, עשרות כפרים בסביבה הקרובה והרחוקה לקאסול, והכי כיף, אחרי יום ארוך ומעיק, אפשר להכנס למעיינות החמים ופשוט להרגע.
הגעתי לכאן היום בערב עם עוד 11 חברים מדארמסלה, התפצלנו בשני ג'יפים והנסיעה עברה בלי בלאגנים אופיניים להודו. מצאתי לעצמי גסט האוס ברמה של מלון 4 כוכבים במחיר מגוכך של 120 רופי ללילה ומחר בבוקר אני אתחיל לתור את קאסול לאורך ולרוחב… או בעצם לאורך בלבד.
למי שיש לו זמן קצוב להיות בצפון, קסול בהחלט נראית יעד שווה לביקור.
מבטיח לעדכן עוד.
אוהב ומתגעגע
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
הודו, מזרח, קאסול, קסול
אמנם לא שמרתי על כשרות בפסח (היה קצת קשה בדארמקוט מכיוון שהמקום היחיד שאפשר לי את זה היה בית חב"ד ולא התחשק לי לקבל שטיפות מוח כל הזמן) אבל היה חסרה לי במיוחד מימונה שאני עושה כל שנה מאז שהייתי בבשא"ש. אז זרקתי לאייל (הישראלי שעובד במסעדה הישראלית בדארמקוט) שיכין מופלטות. הוא הסתכל עלי בזלזול ואמר "זה כמו צ'אפטי לא?" אמרתי שלא והתעקשתי שיכין. הוא אמר שאם אני כל כך רוצה מופלטות שאני אכין.
וכך היה: נכנסתי למטבח ושריינתי לעצמי את אחד העובדים ההודים, לקחנו קילו קמח, סוכר, שמרים, מלח ושמן (המון) והסברתי לו מה צריך לעשות. בסופו של דבר הייתי צריך להכין חצי בעצמי בשביל שזה יקרה מהר, ותוך שעה או פחות היתה לנו צלחת מלאה בצ'אפלטה (כל הזכויות שמורות). הישראלים שישבו כאן וטעמו אמרו שזה מצויין ואני הרגשתי גאווה לאומית ועדתית שאין לתארה במילים.
אז שתהיה לכולם מימונה שמחה וחמצה!
אוהב ומתגעגע.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
דארמקוט, הודו, מופלטה, מזרח, מימונה, פסח, צ'אפטי
אתמול בערב חגגנו במסעדת ה"ישראלית". אנה, שימרית ובני באו מבאגסו, כל החברה שלי בדארמקוט ישבו איתי בשולחן ושתינו בירות לשוכרה. היה כיף ואני מקווה שיהיו תמונות בעתיד 
מחר אני כנראה נוסע לקאסול.
קניתי היום תוף דג'מבה ענק במחיר מגוכך של 2000 רופי. מתנה לעצמי ליום ההולדת 
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
ג'מבי, דג'מבה, הודו, יום הולדת, מוסיקה, מזרח
אתמול בערב פאפי המלצר הכי מגניב במסעדה "הישראלית" שבדארמקוט לקח אותי לחתונה הודית. באפר-דארמקוט, הגענו קצת באיחור ולכן פספסנו את ה"חופה" אבל היה מטריף בכל אופן, עשרות אנשים רקדו למוסיקה הודית מקפיצה, בייחוד שירי הפונג'אבי שהתאהבתי בהם לחלוטין וכבר קניתי DVD ריקים בשביל שפאפי יצרוב לי את כל האוסף שלו בMP3.
הבנים והבנות רקדו בנפרד וכולם נראו שמחים ומקפצים, אמנם לא היו שירי טראנס אבל היתה גרסאת טאבלה של השיר RAPTURE שאני חייב להשיג.
אגב טאבלה, נפתח בדארמקוט בית ספר למוסיקה של שני מורים שברחו מהחום של ואראנאסי, אז אני מאמין שאני אתחיל ללמוד לנגן על תופי טאבלה או על סרנגי, שזה כלי עם צליל מטריף חושים.
אוהב ומתגעגע.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
דארמסלה, דארמקוט, הודו, חתונה, טאבלה, מוסיקה, מזרח
אביב הגיע פסח בא, אבל כנראה שאף אחד לא סיפר את זה לכפר דארמקוט שבהימצ'ל פרדש, מכיוון שהגשם ממשיך לבקר באופן יומיומי ולשמח את ליבי. היום, כנראה לקראת פסח, מזג האוויר חם ובהיר. יש הרגשה של חג באוויר, כולם תופסים את כל עמדות האינטרנט בסייבר-קפה ועמדות הטלפון עמוסות עם תור שמשתרך לאורך ספסלים הודים זולים.
איכשהוא ההרגשה הכללית, גם אצל התיירים הלא ישראלים וגם אצל המקומיים היא מאוד רגועה (אפילו יחסית להודו), אולי זה בגלל שאני מצפה לכך בגלל החג, אולי זה בגלל שבאמת יש משהו באוויר, ויכול להיות שסתם כולם התעייפו מהמרוץ אחר טרקים, קניות, ושאר ירקות.
הלילה אני אחגוג את ליל הסדר בחסותו של אדוננו מורנו ורבנו המלך לעולם ועד (אבל אל תספרו לו שכתבתי את הפוסט הזה ביום שבת!) הלא זה בית חב"ד שבכפר, צפויים נכון לעכשיו להגיע כ200 יהודים, ישראלים ואמריקאים לחגוג כאן את הסדר וכנראה שיהיה מגניב לחלוטין!
המון אהבה לכולם, וגעגועים.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
דארמסלה, דארמקוט, הודו, חב"ד, מזרח, מצות, מרור, פסח
לפני כמה ימים ישבתי עם נופי, שלי ונועה בקארפה דיאם(בית קפה/מסעדה במקלוד גאנג', אווירה מגניבה, צוות אדיב ואוכל סביל, לא לאכול שם המבורגר – אכזבה), מתישהו הרגשתי מאוד צפוף באוזן אז יצאתי למרפסת להתאורר עם סיגריה של לילה. בין שאכטה לשאכטה שרקתי לי ניגון ישן שישב לי בראש, אבל לא בדיוק הצלחתי לאתר את המקור שלו, ואז ראיתי בחור טיבטי ביישן שעמד מתחת למרפסת והסתכל עלי עם פנים עצובות. נופפתי לו בידי שיעלה למעלה.
כשהוא הצטרף אלי למרפסת דיברנו קצת, הוא סיפר לי שהוא הגיע עכשיו למקלוד מדרום הודו ושהוא מחכה למבחנים בשביל להתקבל לאיזו אוניברסיטה באזור. הצעתי לו להצטרף אלינו לשולחן, הוא ישב איתנו קצת ודיברנו, הסתבר שאין לו איפה לישון בלילה ושעוד אין לו עבודה. תחת התנגדות גבוהה מאוד של שלי, הגנבתי לבחור 150 רופי ואמרתי לו שחסר לו שיקנה עם זה סמים, שימצא לו מקום לישון ושמחר ילך לחפש עבודה על הבוקר.
הוא לקח את הכסף בהכרת תודה עמוקה ובקושי הצליח להשיר מבט אל עיני. אחרי זה שלי אמרה שהוא סתם מקבץ ככה נדבות ושיצאתי פריאר.
אחרי יומיים ישבנו במסעדה אחרת שאנחנו מבקרים הרבה ולהפתעתנו הרבה הבחור היה שם, הוא מיד הוציא שתיה קלה לארבעתנו וסיפר לנו שזאת העבודה החדשה שלו, הוא לא הפסיק לקוד לי קידות ולאמר תודה. הרגשתי שעזרתי לבן אדם בצורה מאוד משמעותית.
שלי אכלה את הכובע, וגם איזה פסטה, אבל אני שמחתי כל כך.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
הודו, טיבט, מזרח, מקבצי נדבות, עבודה, שמחת חיים
כנראה שאני כשרוני למדי כי הצלחתי להסתבך בקטטה הראשונה והיחידה שידועה עליה בין טיבטי לתייר ישראלי בדאנס באר במקלוד גאנג', מעל דרמסלה. אני מאשים בכך את המוסיקה הגרועה שניגנו שם.
חוץ מזה, הכל מגניב מלבד פנס מעיק בעין. יש לי צ'וטה באיה קטן שמקבץ נדבות במקלוד, קוראים לו סוראג' (SURAJ) והוא מותק של ילד, הוא יודע אנגלית ממש טובה וגם תופס עברית די מהר. בעיקר את המילה "בולבול". אני שוקל לקצר את הטיול מטעמים כספיים.
הנוף כאן מדהים, לא יודע אם סיפרתי לכם, גם האנשים מאוד נחמדים (המחירים מרקיעים שחקים ועוד לא התחילה העונה אפילו). אי אפשר כל כך להתמקח עם הטיבטים, מבחינתם המחיר שלהם הוא הכי פייר, גם אם בחנות ליד מוצע אותו המוצר בחצי מחיר הם לא יתגמשו בכלל.
תיכף מתחילת קבלת השבת בבית החב"ד כאן שבדארמקוט אז רק קפצתי להגיד שלום.
אוהב ומתגעגע לכולכם.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
דארמסלה, דארמקוט, הודו, טיבטי שיכור, מזרח, מכות, מקלוד גאנג'
את רישיקש עזבתי לפני יומיים, הפרידה היתה קשה מאוד. דילוּ ושאנוּ מהליטל בודהה יחסרו לי מאוד. היה גם קשה לעזוב את החבר'ה של גרייט פרידום אחרי קורס כל כך אינטנסיבי של כמעט שבועיים. קצת לפני שעזבתי פגשתי את אורית ותומר מדלהי. שמחתי לראות אותם שוב, הם התחילו ביחד דיאטה איירודית מאוד הדוקה שגם כללה הפסקת עישון (בררר).
גם את נועם (שמפיק סרט) פגשתי ממש יום לפני שעזבתי ומוזר שככה, פתאום האנשים שאתה פגשת פעם אחת מופיעים פעם שניה ואפילו לא ידעת שאתה באותו כיוון שלהם.
אני, ומיטל חלקנו מונית לרכבת באמריצר, ופגשנו שם את נופר, קרן ושמרית (שחוגגת מחר יומולדת ואין לי מושג איפה היא בשביל להגיד לה מזל טוב). הגענו ביחד לאמריצר ויצאנו להסתובב קצת. בסוף היום ישנו כולנו בדורמיטוריז במקדש הזהב, היתה זאת חוויה מרנינה, למעט הרשמקול העצבני שהכריז על הוצאת ספר התורה שלהם בארבע בבוקר.
איכשהו בבוקר של הנסיעה לדרמהסלה איבדנו את שמרית וקרן, אז נשארנו אני ונופר (מיטל המשיכה לכלכותה). לקחנו לוקאל באס לפת'נקוט ומשם עוד אחד לא זוכר לאן, ומשם עוד לוקאל אחד לדרמסלה. היתה נסיעה ארוכה (ברכבת 7 שעות ועוד 7 שעות באוטובוסים מקומיים). את הארנק שלי כייסו בתחנת הרכבת בהרידוואר, אבל היו שם רק 2500 רופי, אז שיהיה להם לבריאות.
עכשיו אני בדרמהקוט ודי מדהים פה, אפשר לראות פסגות מושלגות באופק, והמזג אוויר מתחמם כל הזמן, למרות שיש גשמים מדי פעם, שווה בהחלט להיות פה.
אתמול בערב הלכתי לישון עם חום ושלשולים, עכשיו אני רק עם שלשולים אבל זה גם בטח יעבור.
מתגעגע לכולם ואוהב.
ארכיון הבלוג: המסע למזרח
דרמהקוט, דרמסלה, הודו, מזרח
תגובות אחרונות