דוד אבוטבול

המון פעמים אני מוצא את עצמי בקשיי הסתגלות לארץ, או שבעצם לארץ קשה להסתגל אלי. אני זורק לחברים שלי צ'לו ומצפה שהם יבינו שהגיע הזמן להמשיך למקום אחר, הם מסתכלים עלי במבט מוזר ושואלים אם החלטתי לפתוח הרכב קמארי. כשאני שותה קולה ומסיים בקָטַם, הם בכלל לא מבינים מה אני רוצה.

וכשהבאתי לחבר שלי קופסאת סיגריות מהודו ואמרתי לו בוּם עליך, הוא חשב שאני מתכוון שיש לו איזה חרק על החולצה. אז בשביל האנשים שלא היו בהודו ועדיין לא יודעים שטיקֶה זה בסדר גמור, הנה מילון קטן בשביל שתבינו על מה אני מדבר כשאנחנו נפגשים.

צ'לו (Chello) - למילה הזאת יש המון שימושים אצל ההודים והישראלים שחוזרים מהודו; מילת זירוז, כמו יאללה. הגיע הזמן ללכת. ואפילו כשמישהו מעצבן אותנו אז אנחנו אומרים לו צ'לו באיה.

באיה (Baya) - אחי, מגיע במספר גרסאות שונות באיסאב - אח גדול, באיג'י - אח מכובד. ובאי, כשזה סתם איזה קבצן במיין בזאר :).

ג'י (G) - מילת שמייחסת כבוד לאדם שאומרים לו אותה, צ'לו ג'י, באיג'י, נמסטה ג'י. ונהוג, אם קוראים לכם ג'י, לענות אנג'י (או: כן אדוני). ואם אתם רוצים להרחיב, אתם יכולים גם להגיד אנג'י בוֹלוֹ - שזה כן אדוני, דבר.

בוּם (Boom) - בום עלי, עליך, על עינת או על צ'ה, זה לא משנה בדיוק אבל זה אומר שמי שהבום עליו, עושה את זה קודם. זה מגיע מהברכה של הצ'ילום באבות - בום בולנאט סבקסאט שיבה מאדר אי.

בולנאט (Bolenath) - הכל טוב.

קָטַם (Katam) - נגמר, חלאס, היה ואינו, לא נוכח יותר, אין בנמצא. אי אפשר לפשט את זה יותר, כשאומרים לכם קטם, קטמו.

טיקה (Tikeh) - סבבה, פחות או יותר.

סאב קוץ' (Sab Kuch) - הכל.

מילגה (Milega) - אפשרי. אולי אחת המילים השימושיות בהודו, מצטרפת בדרך כלל לסאב קוץ' ולג'י. מילגה ג'י? סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי)

אם נתקלתם בעוד מילה שתפסתם אצל חוזר הודו ולא הבנתם, תכתבו בתגובות, אשתדל לתרגם לכם עם ההינדי הקלוקלת שלי, בשיעור הבא, אלמד אותכם איך להבין למה אני מתכוון כשאני מניע את הראש שלי לכל מני כיוונים כמו הכלב על הדשבורד שלכם.

קוי מושקיל ניי ג'י.

מאז הפעם האחרונה שהייתי בדלהי, לפני ארבעה חודשים, הדברים היחידים שהשתנו הם הטמפרטורה והלחות. חוץ מזה הכל נשאר די מסריח :).

יש לי כאן שבוע עם רשימה של חנויות ושווקים שאני צריך לבקר (חלקם בגפי, חלקם עם ידידה) ואני לא מפחד להשתמש בכרטיס האשראי בשביל לקנות זבל הודי במחיר מגוחך!

מזל שמחכה לי מזגן בחדר בבית.

על החוויות, השיעורים, הכאפות והקטעים שעברו עלי בהודו. אומרים שמילה שווה אלף מילים, אבל כמה תמונות, מילים, סרטים ומזכרות צריך בשביל להשתוות להתנסות. כמה זה שונה לקרוא על מקום אחר מאשר להגיע למקום הזה ולהתחיל לכתוב בעצמך את הרשמים.

אתמול הסתכלתי ביומן וראיתי שנשארו לי קצת יותר משבועיים, לא תיארתי לעצמי שאני אתבאס כל כך לעזוב את הודו. אני מתגעגע למשפחה ולחברים שלי געגועים שאי אפשר לתאר במילים, אבל חמישה עשר שבועות מהחיים שלי אני אנצור קרוב לליבי לנצח, מכיוון שאין זה סיכום, הרי הטיול עוד לא נגמר. רק רציתי לעדכן שהכל בסדר ושיותר מתמיד אני מרגיש אסיר תודה על כל הדברים היפים שיש לי בחיים. תודה לכל מי שקורא ואכפת לו, למי שבטעות הגיע ונתפס ולכל מי שלא בטוח אם מגיעה לו תודה, תהיו בטוחים בכך.

אנחנו יצירות מופת של עצמנו, שווה.

מיומנו של תרמילאי בהודו:

בום שנקר יומן, אני מקווה שעבר עליך יום בולהנאט. היום אורן חזר מפרוואטי, הוא הביא ארבעים טולות הגמור הזה, הוא מוכר אותן כאן בכפר ב1000 רופי, עושה יופי של 600 פר טולה. זוכר את המסיבה שביטלו לנו במדבר? בכל אופן היא היתה אתמול בלילה, היה חשמל. תמר עלתה על אם די וליטפה את כולם והקבוצה שעם קובי רקדו כאילו פוצצו אותם באסיד, לך תדע. נדבר בקרוב יומן. שיהיה לך יום חריף.

החיים בכפר הם החיים הטובים. היום הגיעה קבוצה של בשר טרי, ואחת מהן אפילו הביאה סטוק של פרלמנט מהדיוטי פרי. כמובן שהדינוזאורים גמרו לה כבר יותר מקופסא. כשאתה בהודו מספיק זמן, אתה מתחיל להתגעגע לדברים הקטנים שאתה יכול להשיג בארץ בהינד עפעף. במבה, לדוגמא, שאמנם אפשר לקנות באולד קאסול בג'ירף אבל אתה לפעמים קצת מתבאס לשלם 100 רופי על במבה שהמרחק ממנה לבמבה בארץ הוא בדיוק המרחק שלך מהודו לארץ. או נגיד קרמבו. אילו היה לי קרמבו עכשיו, הייתי תרמילאי מאושר.

מתגעגע ואוהב.

שלשום הגענו לספיטי בשני ג'יפים, החבר'ה שונים, אבל האווירה עדיין משגעת. הנוף כאן בספיטי קצת מפחיד כי זה נראה כאילו היה כאן גיהנום והוא קפא (הרים מדבריים עם פסגות מושלגות ומעט מאוד ירוק). כרגע, בכפר קאזה, האווירה מאוד ביתית והחוויות רבות.

היום נסענו לבקר בכפרים קי וקיבר. קי, קצת יותר קרובה עם מנזר בודהיסטי מרתק ואנשים מחייכים ונבוכים למראה התיירים הלבנים. וקיבר, הכפר שטוען להיות הכפר הגבוה ביותר בכדור הארץ עם כביש וחשמל (4200 מטר).

הנוף בקיבר היה מרטיט, אבל דאיית הנשרים מעל המנזר הטיבטי היתה חוויה שגורמת לחשוב על כח המשיכה פעמיים.

למי שתהה, הפלאפון שלי לא זמין משום שאין כאן אנטנה של AIRTEL וBSNL לא כל כך רוצה לתת לי לעשות ROAMING. אבל איכשהו השקט מוסיף עוד יותר לחוויה. לתמונות המטריפות תצטרכו לחכות עוד חודש וטיפה כשאחזור לארץ ואפתח אותן. מחר ממשיכים לטאבו, בהצלחה!

למרגלות המפל ישבתי וחלמתי
על פתיתי שלג שנמסו באוויר, ונספגו בעורי
ואז פקחתי עיני. אין יותר פתיתים, רק מים מזוהמים.

אחד הכפרים המתויירים ביותר על ידי תיירים הודים, באזור של מנאלי לפחות. שווה לבקר בשביל המפל, החוויה ההודית, והשלווה שמוצאים בדרך חזרה לגסט האוס.

אם בכל זאת בא לכם מעיינות חמים, תחזרו לקאסול לטאג'י. אח טאג'י.

נמסטה. אתמול אני ויובל הלכנו והשכרנו אופנועים של ימאה מעפנים אבל עם הרבה בשר. עלינו והסתובבנו באיזור הכפרים שדרומי למנאלי ותכננו לסוע היום לואשישט, הגשם תפס אותנו בדיוק ביציאה מאולד מנאלי, אז

בשגעון של הרגע, יובל ועומר החליטו שנוסעים למנאלי, כמובן שזה היה בתכנון אבל זה היה אמור להיות רק בעוד שבוע. אז מצאתי את עצמי אורז בצהרי יום האתמול את המוצ'ילה שלי ועוזב את המאמא למנאלי. עזיבת קאסול היתה יותר קלה ממה שחשבתי, בעיקר מכיוון שעזבתי עם שני חברה מקסימים שבעצם עשו לי את השהות בקאסול. בערך בשש בערב לאחר עצירה קצרה בקוּלוּ הגענו לאחר כבוד לניו-מנאלי, לרגע הרגשתי בחזרה במיין בזאר, רק שלפי שמועות כרגע במיין בזאר 47 מעלות בעוד אנחנו קפאנו מקור (והיינו לבושים אפילו בהתאם). עוד על ניו מנאלי בהמשך, אבל בנתיים עלינו לאולד-מנאלי שהתגלה להיות אזור מטריף לכל החושים. חנויות, בתי קפה, מוסיקה, אנשים, ואפילו קיבלנו הצעה להתנדבות בלב הישראלי ויכול להיות שנעשה את זה.

אז כשיהיה עוד לעדכן, אעדכן.

שבוע טוב, מתגעגע.

לקראת יום העצמאות ניסו כמה ישראלים לארגן מסיבת טראנס גדולה בטוש, כפר במרחק של שעת נסיעה ועוד עליה של חצי שעה במעלה ההר.

זה התחיל אתמול, אוטובוס מקומי מקאסול לוארשני, עשרות ישראלים נדחפו לאוטובוס עד אפס מקום, ואז התחיל להתמלות הגג, היינו בערך 20 איש על הגג של הלוקאל באס וכל מי שאי פעם היה על גג של לוקאל יגיד לכם שזה לא כמות שכיף לסוע איתה על הגג. הגענו עד למניקאראן (כפר בהמשך הכביש מקאסול) שם הנהג החליט שאנחנו יותר מדי כבדים והוריד את כל יושבי הגג, כך שהיינו תקועים שם כי האוטובוס הבא לורשני היה יוצא רק עוד שעה. לאחר שיקולים כבדים התפצלנו ל4 מוניות שלקחו כ50 רופי כל אחד עד למחוז חפצנו וכך הנסיעה המשיכה. כשהגענו לכפר היתה לי הרגשה שמסיבה כבר לא תהיה וכמעט חזרת על עקבותיי רק שאז הופעל עלי לחץ כבד מצד חברים לעלות איתם בכל אופן. וכך עלינו.

הנוף שאפשר לצפות בעליה ובירידה מטוש הוא אחד היפים בהודו לטעמי, ההרים המושלגים במלוא הדרם והטבע עוטף אותך באופן שאתה מרגיש שאתה כבר מטייל במדבר ירוק. לטוש הגענו לאחר שעה קלה וכצפוי, כל הגסט האוס-ים, היו מלאים עד לאפס מקום. חבר אחד בעל תושיה מצא לנו שלושה חדרים בגסט האוס בחלק הנמוך של טוש, פרקנו את הדברים והלכנו להתאספות הישראליאדה במסעדה.

המארגנים פתאום החליטו שזאת לא מסיבת כובע (שכל אחד שם כמה שהוא רוצה) אלא שחייבים לארגן 500 רופי מכל בן אדם (60 איש לפחות) בשביל שהם יוכלו להשכיר את הציוד, מסתבר שההודי שהיה אמור לתת להם את הציוד הבריז להם והם הולכים לקחת מבן אדם אחר עכשיו. אחר כך כששישים איש שילמו התחילו הצרות האמיתיות. השמש שקעה, והמסיבה שהיתה אמורה להתקיים בשדה מריחואנה קרוב רק התרחקה מהאופק באופן די לא מפתיע. לפתע התחילו שמועות על כך שהמסיבה תתחיל רק בבוקר מכיוון שאין ירח ואף אחד לא יכול ללכת בחושך הזה למסיבה (הירח הזה, כל פעם הוא מפתיע מחדש). מה שלא עצר את זרם הנרקוטיקס, אנשים שתו MDMA וטיפות ACID בלי שום מוסיקה וכבר ראיתי שהמסיבה היחידה שתהיה היום זה במסעדה העלובה שישבנו בה, עם רמקולים בגודל של קופסאת גפרורים.

לפתע, משום מקום (עלק) הופיעו כ11 שוטרים שהתחילו לעצור ישראלים על ימין ועל שמאל, בעיקר בשביל בקשיש והתוצאה הסופית בני ישראל-0 שוטרי הודו-המון בקשיש.

את המסיבה שלנו עשינו מסביב למדורה שאילתרנו צמוד לגסט האוס שלנו שגם אותה כיבו לנו בערך ב00:00. כנראה שמסיבה נורמאלית אני כבר לא אראה כאן.

לפעמים, כדאי להזהר עם הדברים שאוכלים בהודו. אולי ספיישל זה לא רק סוג של מונית, ואולי בעצם זה כן סוג של מונית, אבל זה יקח אותכם ליעד אחר לגמרי ממה שהתכוונתם אליו.

(מוקדש לל. באהבה, שלא תדעי יותר סרטים רעים )