שמעי נא, אני ואת, שנינו, הגענו לפה היום בשביל להזדיין. אני אחדיר את גבריותי לתוך נשיותך. כנראה שאהנה מאוד, אם אבחר בכך גם את תהני. אולי אגמור לפני הזמן, אולי לא אגמור בכלל. אל תדאגי, זאת לא את זה אני.

תעשי לי טובה אחת ויחידה, כשזה נגמר זה נגמר. לא רוצה שתשני עירומה, בכלל תגידי תודה שיש מקום במיטה, תחסכי את הדיבורים שאחרי ותני לי לעשן בשקט ולשמוע מוזיקה שתשכיח את זה ששוב נכנסתי למיטה עם אחת, שמהתחלה רק חשבתי על תירוץ ללמה היא לא יכולה להשאר, מזלך שנגמרו לי התירוצים.

לא רוצה שנתכרבל, באמת שאפשר לוותר על כפיות, להזכירך גבירתי את באת להזדיין. לא למצוא בעל להזדמנויות חגיגיות.

רשומות קשורות

• 30 בדצמבר 2008 -- אומנות האוננות ברשת (2)
• 10 ביולי 2007 -- ריאוֹת (7)
• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)
• 5 בפברואר 2007 -- טפח (0)
• 30 בינואר 2007 -- רעם (2)

לא אוכל להמשיך או לחדול ממעש זה, בחפץ לב ארתום נסיון כושל לאותה סיבה מופרכת בצדקתה. אבן נגולה וסלע נוסף את פעימותיו מאיטות עד עמוד.

שלום לכם קוראים חביבים, תודה על שטרחתם לבקר בשנית.

עם השנים לומד אני דבר ושני דברים על הקיום, על מסלולים חוזרים ונשנים שמתחילים בדלתות מעוטרות בלי די, חלקן מצופות זהב והבטחות, מרביתן חרוטות ציורי אשליות. האם נגזר על האדם להיות פתי? להיות ה'פריאר' אם תרצו, של עצמו ושל סובביו? האם בהגדרה, אדם טוב הינו הלז?

ואם כן, האם הפגם בטוב הוא, או ברע?

אם בטוב, דיינו.

אם ברע, הלא התנהגות ברי האנוש, מבקשת תיקון זה או אחר?

רשומות קשורות

• 30 בינואר 2007 -- רעם (2)
• 19 בינואר 2007 -- רחוקה (6)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)
• 19 בינואר 2009 -- משפטי חוכמה (0)
• 4 ביולי 2007 -- להתכרבל (9)

אניגמה את, הרשי לי להקיש. מלה בסלע שתיקא בתרין, בעידן האלקטרו שולחת אותי במרדף אווזים אחר אמיתה רגעית. מחבק את התשובה ואז היא נעלמת, אניגמה את בליבי מלהגת. מגלה טפח ומכסה טפחיים, מגלה צופן אחד, ומחדדת שניים. לבן עורך ועדיין קֻשְׁיָה את. אני והַלָּז או בעצם גם הַלָּז הוא אני. אז המשיכי לשׂוֹחֵחַ ואמשיך להתקשות. בין אם בְּעָלְמָא בן בְּגוֹ כל הבלי דברי, במחי יעלמו.

רשומות קשורות

• 12 ביוני 2009 -- פט שופ בויז מגיעים לארץ (0)
• 19 בינואר 2009 -- משפטי חוכמה (0)
• 29 בדצמבר 2008 -- על הברכיים (1)
• 4 ביולי 2007 -- להתכרבל (9)
• 28 ביוני 2007 -- בורח (1)

שלושה עדים שאין זה רעם, באינספור הדים או בנות קול בוכיות. לכל קורבן נר אחד, ומְפַגֵּעַ אחד שבהנד עפעף מכבה את כולם. אין זה המקום לספר על הכתובת על הקיר, על יפי הנפש או על הימנים הקיצונים. זה גם לא המקום לתת דעה על בחירת הזמן והמקום חסרי כל ההגיון של המחבל המתאבד. על הומניות אנו מזמן כבר לא מפנטזים. את המקום הזה אני מבקש להקדיש לזכרם של גיבורי ישראל אשר נפלו במערכה.

שורה שקט (ללא אמתלה, קחו לעצמכם שורה לחשוב שניה על האובדן, על המצב ועל עצמכם בקנה מידה מתאים, זה יעשה לכולנו יותר חכם וטוב)

אני יודע דבר אחד, אם היה מחבל מפריע לי לאכול את הקרואסון של הבוקר עם תופת כזאת, מקברי הייתי רודף את משפחתו עד כלות.

תם פוסט.

רשומות קשורות

• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)
• 19 בינואר 2007 -- רחוקה (6)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)
• 5 באוקטובר 2009 -- מרסדס סוסה, הכל משתנה 9 ביולי 1935 – 4 באוקטובר 2009 (1)
• 19 בינואר 2009 -- משפטי חוכמה (0)

לכל נשיקה יש טעם אחר, לאחת טעם של אהבה ולאחותה, טעם של תאווה מינית גרידא. יש את אלו שטעמן כמו של הפעם הראשונה – הטעם הכי נדיר, מגיע פעם בכל עונה. יש כאלו עם טעם של מיאוס ועוד דומות עם טעם מאומץ, ניסיון להחיות ולגרות בלוטות רוק המורגלות בשיגרה. יש נשיקות עם טעם מיוחד, טעם של אהבה חדשה וטריה. אבל הטעם הזה מסוכן, הוא יכול להחמיץ בשניה.

תה זה כמו אישה. יש לי תה מהביל בספל שחור, הוא מתערבב מאליו ומתקרר לאיטו. התה עוטף מבפנים, מחמם איברים קרים. מחליק בחמימות בושט ומספר סיפור ישן. אם בהתחלה חיממת תה, ולא נתת לו להתקרר הוא יכווה את לשונך. אם חיממת, ונתת לו מדי זמן להתקרר הוא אינו שווה את לגימתך. איפה עובר הגבול בין כוויה לחוסר טעם? בדיוק כמו אישה.

המערכת החיסונית של אנשים אופטימיים חזקה מאשר זאת של אנשים פסימיים, זה מסביר את עצם היותי חולה בזמן האחרון.

רשומות קשורות

• 26 בינואר 2007 -- זוג (9)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)
• 15 בינואר 2007 -- סיגריה (6)
• 15 בינואר 2007 -- בוקר (5)
• 23 בספטמבר 2007 -- מזור (4)

ועכשיו אתן שתים

כל אחת מכן, בדרכה שלה, הפסידה. אבל עדיין יחסית אלי, יצאתן מורווחות, אני הפסדתי פעמיים. חבל ששתיכן, באופן מפליא, בחרתן להתעלם ממי שאני, ממה שהצעתי, מאיך שנגעתי, ממה שהסכמתי לעשות בשבילכן. אבל עכשיו זה כבר לא יחזור, האהבה חלפה, אלו ימי המָזוֹר.

איני מצר על אף אחת מכן, הראשונה סללה דרך קשה אך השניה כבר עברה ללא בעיה, לא זאת אשמתי, עם כל הכבוד, לא התאפשר לי להוסיף אליכן עוד. יום אחד תקראו בספר אחד, או אולי על צידה של משאית זבל ארורה, תקראו ותמררו על מה שהיה. על מה שהיה יכול להיות.

מציע אני מפלט ללב הדּוֹאֵב למד להבדיל בין חבר לאויב, אך דע לך רק, אין זאת אפשרות, לדעת בטרם עשית טעות.

רקמות האמיגדלה עוזרות לאדם להבין אם מסביבו חשים אנשים פחד או כעס, אבל עדיין לא נמצא רקמה מוחית שעוזרת לנו לראות מי אוהב אותנו באמת. כנראה גם לא תמצא לעולם.

רשומות קשורות

• 28 בינואר 2007 -- שיעול (6)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)
• 15 בינואר 2007 -- סיגריה (6)
• 15 בינואר 2007 -- בוקר (5)
• 23 בספטמבר 2007 -- מזור (4)

עיר הבירה הישראלית (לא תל-אביב, השניה) הפכה לבית קברות, הבל פי מצייר עננים לבנים ספק מעשן הסיגריה, ספק מהקור העז שנפל על העיר. רוחות גועשות בניהן לבין הבניינים ואתר בניה אחד רוקד ומקפץ, יורק חתיכות בטון סוררות ומקפל ארצה יריעות מתכת דקות מגלוונות. נשימה נוספת נפלטת מפי. מתבונן בעצב בבית הקברות ושואל 'מדוע'.

הרחוב הראשי סואן כולו מוצאי שבת. ריח הגשם הנקי מתערבב עם פיח האוטובוסים, ממסטל וקצת מסריח. עוד יניקה מהסיגריה שכמעט ותמה. שוב אותו ענן קור וניקוטין, ועוד מטריה מוטלת על הכביש, קרה וחסרת חיים.

רשומות קשורות

• 15 בינואר 2007 -- סיגריה (6)
• 4 ביולי 2007 -- להתכרבל (9)
• 1 באפריל 2007 -- ידידה (2)
• 30 במרץ 2007 -- אחרון (1)
• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)

אחת יושבת רחוק, כבר לא תל אביבית, אך בעצם גם מעולם לא הייתה. יושבת עם תפוח גדול ביד ובוהה בצבי מים הנעים מצד לצד בתוך אקווריום שאינו מטפורי בכלל, בכלל. מנסה לדמיין מה הם חושבים, איך הם מרגישים, מה הם רואים, למה הם מקשיבים כשהמים מפכפכים, האם הם בכלל מודעים? הצבים מנסים לספר לה סיפור, אך היא ממשיכה בשלה.

'את חיה בעולם כה קטן ואינטימי, הבחור שמבעד לדלת, לא תביני. אז קומי ממושבך ילדה, את, יפה. נשקי לו בלחי מיד.' והצבים מזמרים סובבים הם ברוגז, מדוע איננה פוקחת אוזניה, הבחורה היפה משתעשעת קִמְעָה במחשבה אשר צביה הם אלו שיביאו נחמה. היא שרה לה שיר ונשכבת לישון מכבה את האור, מקווה.

רשומות קשורות

• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)
• 30 בינואר 2007 -- רעם (2)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)
• 19 בינואר 2009 -- משפטי חוכמה (0)
• 4 ביולי 2007 -- להתכרבל (9)

שבוע וקצת אלו עשו את שלהם, הבחורה לאיטה דועכת ואני מוצא את עצמי חושב על דברים אחרים שלא בהכרח קשורים בי או בה. אולי החיים זה כמו השאנז אליזה? אתה הולך בהתחלה בשדרה גדולה ורחבה, ערמונים מסביבך ביחד עם הבאסטות הנודדת של מוסלמים פריזאים אשר מציעים לך, כל אחד בתורו, את מרכולתו. אתה יכול לעצור ולקנות לעצמך קצת מגדל אייפל כסוף או אפילו קריסטלי, או אולי להמשיך עוד קצת. ואז אתה מגיע לאיזור החנויות. אתה מתאפק לא להכנס לאחד הקולנועים, יש שם סרטים יפים, את רובם לא תבין גם ככה, הצרפתית שלך לא מי יודע מה.

אולי תלך לסרט אילם, זה גלובאלי. אבל עדיף שתמשיך בדרכך. בתי קפה מסביב, בשפע, אולי תתפוס אחת מהגברות שצועדות איתך במעלה השדרה ותשבו על קפה וקרפ? ברור שהיא תרצה, איזו בחורה תסרב לקרפ? אבל גם עם זה לא תסדר כל כך, הבחורה לא תהיה איתך בשבילך, היא תהיה איתך בשביל קצת קרפ עם סוכר או נוטלה וקפה. איך שזה יגמר היא תעלם בדרכה.

אתה יכול להכנס לאחד הרחובות הצדדיים, הם מכילים כל כך הרבה נחמה בשאון הפריזאי, אולי תמצא שם חנות עתיקות מיוחדת, אולי מסעדה זולה וטעימה, אולי אפילו איזה גור חתולים עזוב שתוכל להציל את חייו. יתכן, אבל אז תצטרך לחזור לרחוב הראשי, לא הגעת עד לכאן בחינם, ואז ממשיכים, שער הנצחון כבר גדול מאוד, אמנם ראית אותו באופק מתחילת ההליכה אך עכשיו הוא מוחשי מתמיד, אתה כמעט יכול לגעת בו.

ועכשיו, אתה כחמישים מטרים לפני השער, ההישג מתחיל להתממש בתוכך, אתה רואה שלט "metro" מימינך, חושב לדקה, יורד במטרו, תחנה אחת אחורה בקו 4 ומתחיל את המסלול הארור מהתחלה.

רשומות קשורות

• 1 במרץ 2007 -- גמל (0)
• 30 בינואר 2007 -- רעם (2)
• 28 בינואר 2007 -- שיעול (6)
• 26 בינואר 2007 -- זוג (9)
• 19 בינואר 2007 -- רחוקה (6)

איכשהו, נדלקה לה עוד סיגריה בפי, העשן צורב בעין והקור בנשמה. לא הבנתי למה בחרת דווקא בצלצול ההמתנה הזה אבל אני יודע שיקח לו המון זמן לאבד מהסנטימנטליות אשר הוא רחש לו בליבי. בדיוק כמו מנגינת הפתיחה של חגיגה בסנוקר שעד היום מסמלת איפה שהוא את זאת שהתקיימה בלבי לפנייך. השתעלת המון וסיפרת שאת חולה, לא אהבתי את הרעיון שמישהי אשר חשובה לי כל כך (על אף שאינה יודעת זאת) מרגישה לא טוב. מחר אני אבוא עם רסק עגבניות ואורז להכין לך מנה אישית ומפנקת של מרק עגבניות, כמו שסיפרת לי שאת אוהבת. אני גם אביא גלידה מוקה, כמו שביקשת, כל מה שביקשת, ואפילו אאסוף פרחים בדרך, בשביל שיהיה לך טוב בלב.

לא אכפת לי שאת מנסה לדחות גברים, שנפגעת בעבר הלא רחוק ושאת מצהירה על עצמך שאת מכשפה, שנינו יודעים שבפנים, את חמאה. נעימה ורכה אולי אפילו חמה. נמסה במגע אמיתי. שעה אני צריך ליסוע באוטובוס, אסע. מקווה שלא תנצלי אותי עד תום טרם אספיק להנות ממערכת היחסים הלא קיימת הזאת.

אמרתי לך סרט, אמרת נהדר, אמרתי תבחרי, אמרת לי 'תבחר'. הבטחתי לבחור, שאלת בתמימות מדומה, למה דווקא סרט? עניתי לך בכנות חדה, בשביל להתחיל איתך. ישיר? בהחלט, ישיר.

במקום למרקר טקסט מחורבן באנגלית אני מנגן בגיטרה, חושב עליך, כותב פוסט זה, חושב עליך, לוחץ על פירסום וחושב עליך.

רשומות קשורות

• 1 באפריל 2007 -- ידידה (2)
• 28 בינואר 2007 -- שיעול (6)
• 26 בינואר 2007 -- זוג (9)
• 21 בינואר 2007 -- הרס (2)
• 18 בינואר 2007 -- חמישי (8)