עם תוף מרים בין ערפילים, הצעוניה שלי רוקדת. עוד לא התעייפה ועברו כמעט מאה שנים. גופה הכחלחל מספר סיפור ספרדי נודד והיא עצמה באה ונעלמת, עם כל שאיפה ונשיפה. הצועניה שלי הורגת אותי, היא בונה בגופי מגדלים שצורבים וחתוכים את עצם קיומי הגשמי, אבל לי לא אכפת, היא מעניקה לי כל כך הרבה כח נפשי.
הצעוניה, היא החברה הכי טובה שלי.
שלושה עדים שאין זה רעם, באינספור הדים או בנות קול בוכיות. לכל קורבן נר אחד, ומְפַגֵּעַ אחד שבהנד עפעף מכבה את כולם. אין זה המקום לספר על הכתובת על הקיר, על יפי הנפש או על הימנים הקיצונים. זה גם לא המקום לתת דעה על בחירת הזמן והמקום חסרי כל ההגיון של המחבל המתאבד. על הומניות אנו מזמן כבר לא מפנטזים. את המקום הזה אני מבקש להקדיש לזכרם של גיבורי ישראל אשר נפלו במערכה.
שורה שקט (ללא אמתלה, קחו לעצמכם שורה לחשוב שניה על האובדן, על המצב ועל עצמכם בקנה מידה מתאים, זה יעשה לכולנו יותר חכם וטוב)
אני יודע דבר אחד, אם היה מחבל מפריע לי לאכול את הקרואסון של הבוקר עם תופת כזאת, מקברי הייתי רודף את משפחתו עד כלות.
תם פוסט.
השבוע קברנו את בן דודה שלי בפעם השניה, לפני כשש שנים הוא נהרג בקנדה, רכבו החליק על הקרח בכביש והתנגש בעמוד, הפגיעה בראשו היתה קטלנית. היתה הלוויה בקנדה אליה לא יכלתי להגיע. השנה, המשפחה עלתה מקנדה ויחד איתם העלו את ארון הקבורה של בן דודה שלי. זכיתי לקבור את בן דודה שלי ביחד עם המשפחה, בפעם השניה. איך שהוא, הדבר לא היה יותר קל על אף אחד, הכאב הקהה חזר והכה באופן מאוד ברור פעם נוספת כאילו זה קרה אתמול ואני השתוממתי, איך אפשר לעבור דבר כזה פעם שניה.
חתימה טובה לכל המאמינים, אולי אצום, אולי לא אצום, כנראה שהשנה פגעתי בכמות די גדולה של אנשים, בלי לספור את עצמי כמובן, בפנים אני מקווה שסלחו לי על הסף אבל לא אבקש מחילה מיוחדת מאף אחד. כלום אומר לאיש.
אין לי באמת על מה לבקש סליחה, רק רציתי לשמוע את קולך פעם נוספת. סליחה.
קיבלתי את תעודת הסטודנט שלי, הלחץ גובר.
חג שמח.
[יריב אבירן רסט אין פיס]
[עדכון מאוחר: ככה זה כשיש לך חברים אובדניים, לפעמים אתה יכול להלחץ קצת. לא נורא, עבר]
תגובות אחרונות