דוד אבוטבול

לאחר מותו הפתאומי של עלי קרוואן (אבו חסן), גם ישראל פוליאקוב החליט לעזוב אותי למקום יותר טוב. השאיר אותי עם זכרונות צרובים על DVD והמון רעב לעוד.
שמתי לב שנתניה הפכה להיות מקום יותר טוב לחיות בו. ולו רק בגלל שהיום נתנייתים לא שומעים יותר את המשפט "נתניה, לא מסוכן שם?". היום זה כבר הפך להיות ל"נתניה, זה לא איפה שאיקאה". ככה שאפילו למשפחות הפשע יש יותר שקט כי טילי לאו לזה לא הולם את העיר שמארחת שבדים באורח קבוע.

אגב שבדים, אחלה פורנו יש להם, אבל לא הבנתי מילה.

ובחזרה לפולי, אני מניח שמדינת ישראל, מזדקנת. דמויות שבנו את הצביון ההומוריסטי שלה עוזבים אותנו אחד אחרי השני, דודו גבע (שבדרכו שלו היה הומוריסט), אפרים קישון, שהלקט שלו משנת 80 - ספר משפחתי. יהיה תמיד ללא כל מתחרה הספר הכי מצחיק בעולם, אפילו שלפעמים אתה לא צוחק כי אתה מבין שבעצם כתוב עליך שם. וישראל (פולי) פוליאקוב. שאין כזה דבר גשש חיוור בלי פולי.

גם עם המוות הסורר דרך קבע בארץ ישראל, אף פעם לא תיארתי לעצמי שהגשש החיוור ימות. אני חושב שעדיין הוא לא מת. אולי רק צלע אחת.
כנראה גשש חיוור זה הרבה יותר משלושה אנשים.
זה מדינה שלמה.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: גששים, חדשות, חומוס, מוות, סוף

והרג מישהו,
באמת

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: חדשות, מוות, סוף

חברי ליאור אילוז כתב

גופתו של משה חי ישראלי ז”ל מסמלת מבחינתי את הפיכתם של “בני אדם” אלה, הנהגים שעברו ליד גופתו מבלי שעצרו להצילו, לרוצחים.
הגופה היא הקו הדמיוני שעובר במוחי המזועזע - שניה לפני שחצו אותו היו אלה בני אדם, אך שנייה לאחר שחצו אותו הפכו לרוצחים.
לאחר 2 דקות שלמות בהן שכב משה ז”ל על הקרקע, הגיעה הישועה, כמה אופנוענים שראו את הגופה עצרו על אי תנועה ולאחר חשש מובן ואנושי ניגשו במהירות לעזור או לפחות לנסות ולהזמין את מד”א.
הסוף ידוע לכולנו כמובן,
משה חי ישראלי ז”ל בן 62 מחולון נרצח היום ע”י עשרות נהגים ישראלים, יהודיים.

הוידאו נמצא כאן: הרשעה לעשרות שותפים לרצח

לא נותר לי אלא להסכים איתו, להביא את דבריו לתפוצה יותר גדולה ולהרכין את ראשי לזכר מדינה שהיתה.
מכאן, הדרך סלולה למטה.
נתראה בגלגול אחר בני זונות.

עדכון
שימו לב, כשמחפשים בגוגל שותפים לרצח
מגיעים לאתר בוואלה עם הוידאו הנ"ל
אני לא חושב שזה אני עשיתי את זה.
אם כן, מגיע לכם.
כולי גועל.
עדיין
אויש, אנשים מסכנים, מי יטפל בכם כשאתם תהיו ז"ל על הכביש…
מי יטפל בי?

סוף עדכון

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: כבישים, מוות, מכוניות, סוף, קריזה, תאונה

אין ספור כבר נאמר על ניצול השואה שהציל עשרות סטודנטים בוורג'יניה טק ברצח ההמוני שבוצע שם על ידי בן הבליעל. נותר לנו רק לקוות שלא ישנו המקרים.

רצוי לצפות לפי הסדר

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: ויג'יניה טק, וידאו, חדשות, מוות, סוף, רצח, שואה

שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה, שואה…

ועדיין זה צובט בלב.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: מוות, עצוב, קצרצר

אני אוחז בך, אדומה. מלטף ראשך. מחליק ידי על תווי פניך עד שמוצא את שחפשתי.

מקרב את שפתי ואלו, עוטפות אותך כאילו לעולם היית חלק מהן.

יד נוספת לוהטת מתקרבת לראשך בזמן ששפתי יונקות ופי כָּמֵהַּ לבערת קטורתך המרה.

מסוחרר, ספק מהריגוש, ספק מהרעל שהחדרת בי.

נושק לך נשיקה אחרונה, ואת בשלך, דועכת.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אהבה, מוות, סיגריות, שירה

עכשיו אתה כבר כאן, יושב בעורפו של חבר ילדות

מתכנן תוכניות.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: מוות, סוף, סרטן, קצרצר

עם תוף מרים בין ערפילים, הצעוניה שלי רוקדת. עוד לא התעייפה ועברו כמעט מאה שנים. גופה הכחלחל מספר סיפור ספרדי נודד והיא עצמה באה ונעלמת, עם כל שאיפה ונשיפה. הצועניה שלי הורגת אותי, היא בונה בגופי מגדלים שצורבים וחתוכים את עצם קיומי הגשמי, אבל לי לא אכפת, היא מעניקה לי כל כך הרבה כח נפשי.

הצעוניה, היא החברה הכי טובה שלי.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: מוות, סיגריות, קצרצר

שלושה עדים שאין זה רעם, באינספור הדים או בנות קול בוכיות. לכל קורבן נר אחד, ומְפַגֵּעַ אחד שבהנד עפעף מכבה את כולם. אין זה המקום לספר על הכתובת על הקיר, על יפי הנפש או על הימנים הקיצונים. זה גם לא המקום לתת דעה על בחירת הזמן והמקום חסרי כל ההגיון של המחבל המתאבד. על הומניות אנו מזמן כבר לא מפנטזים. את המקום הזה אני מבקש להקדיש לזכרם של גיבורי ישראל אשר נפלו במערכה.

שורה שקט (ללא אמתלה, קחו לעצמכם שורה לחשוב שניה על האובדן, על המצב ועל עצמכם בקנה מידה מתאים, זה יעשה לכולנו יותר חכם וטוב)

אני יודע דבר אחד, אם היה מחבל מפריע לי לאכול את הקרואסון של הבוקר עם תופת כזאת, מקברי הייתי רודף את משפחתו עד כלות.

תם פוסט.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, מוות, מונולוג, פיגוע

השבוע קברנו את בן דודה שלי בפעם השניה, לפני כשש שנים הוא נהרג בקנדה, רכבו החליק על הקרח בכביש והתנגש בעמוד, הפגיעה בראשו היתה קטלנית. היתה הלוויה בקנדה אליה לא יכלתי להגיע. השנה, המשפחה עלתה מקנדה ויחד איתם העלו את ארון הקבורה של בן דודה שלי. זכיתי לקבור את בן דודה שלי ביחד עם המשפחה, בפעם השניה. איך שהוא, הדבר לא היה יותר קל על אף אחד, הכאב הקהה חזר והכה באופן מאוד ברור פעם נוספת כאילו זה קרה אתמול ואני השתוממתי, איך אפשר לעבור דבר כזה פעם שניה.

חתימה טובה לכל המאמינים, אולי אצום, אולי לא אצום, כנראה שהשנה פגעתי בכמות די גדולה של אנשים, בלי לספור את עצמי כמובן, בפנים אני מקווה שסלחו לי על הסף אבל לא אבקש מחילה מיוחדת מאף אחד. כלום אומר לאיש.

אין לי באמת על מה לבקש סליחה, רק רציתי לשמוע את קולך פעם נוספת. סליחה.

קיבלתי את תעודת הסטודנט שלי, הלחץ גובר.

חג שמח.

[יריב אבירן רסט אין פיס]

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הלוויה, יריב אבירן, מוות, סוף, עצוב