אבוטבול

השבוע קברנו את בן דודה שלי בפעם השניה, לפני כשש שנים הוא נהרג בקנדה, רכבו החליק על הקרח בכביש והתנגש בעמוד, הפגיעה בראשו היתה קטלנית. היתה הלוויה בקנדה אליה לא יכלתי להגיע. השנה, המשפחה עלתה מקנדה ויחד איתם העלו את ארון הקבורה של בן דודה שלי. זכיתי לקבור את בן דודה שלי ביחד עם המשפחה, בפעם השניה. איך שהוא, הדבר לא היה יותר קל על אף אחד, הכאב הקהה חזר והכה באופן מאוד ברור פעם נוספת כאילו זה קרה אתמול ואני השתוממתי, איך אפשר לעבור דבר כזה פעם שניה.

חתימה טובה לכל המאמינים, אולי אצום, אולי לא אצום, כנראה שהשנה פגעתי בכמות די גדולה של אנשים, בלי לספור את עצמי כמובן, בפנים אני מקווה שסלחו לי על הסף אבל לא אבקש מחילה מיוחדת מאף אחד. כלום אומר לאיש.

אין לי באמת על מה לבקש סליחה, רק רציתי לשמוע את קולך פעם נוספת. סליחה.

קיבלתי את תעודת הסטודנט שלי, הלחץ גובר.

חג שמח.

[יריב אבירן רסט אין פיס]

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר הלוויה, יריב אבירן, מוות, סוף, עצוב