דוד אבוטבול

דבי סער הזמינה אותי למשחק חמשת הדברים.

1. זאת הפעם השניה בסבב הזה שאני משתתף במשחק חמשת הדברים שאתם לא יודעים עלי. פעם אחת בבלוג הרישמי שלי שרק מעטים יודעים שאני קשור אליו. הוא נושא את שמי ושם משפחתי ושם אני כותב על דברים יומיומיים, כאן אני כותב על מה שבפנים.
2. כשהייתי קטן הייתי חלק בקייטנת קבוצת שילר בקבוצת שילר, נמנעתי מכל הפעילויות שהונהגו שם ונהגתי לבלות את כל זמני האפשרי בקיטנה בפינת החי והליטוף, תמיד העדפתי חיות על בני אדם, או כמעט תמיד, כשנגלה לי שבני אדם יכולים להיות יותר חיות מחיות. מושפע מגילוי העוז של מרסלוס, אספר שימים ספורים לקראת סיום הקיטנה, החבאתי אוגר אחד בתחתוני ולקחתי אותו איתי הביתה, הוא שרט ודיגדג כל הדרך באוטובוס (אני חושב שלשנינו לא היה נעים). ההורים קנו כלוב זה היה המכרסם הראשון שאי פעם היה לי, הוא מת לאחר מספר שבועות, אני הייתי עצוב, אבל אבא שלי (ששנא מכרסמים בדם) נשאר עם האוגר כל הלילה כשגסס ובבוקר הלך לקבור אותו. אני מאמין ששנינו למדנו שיעור בחיים.
3. כשהייתי קטן הייתי יכול להזיז דברים בעזרת המחשבה, בעיקר דברים קלים כמו בלונים. אמא שלי לא האמינה לי ותמיד שניסיתי להדגים לה הייתי סובל מחרדת ביצוע וכושל. כמובן שזה יכול להיות סתם פנטזיה של ילד, הזכרונות פשוט יותר מדי ברורים.
4. אני זוכר יותר דברים מהגן ומגיל צעיר מאשר מה שאני זוכר מחטיבת הביניים והתיכון שנדחקו אי שם לפינות של פריחה מאוחרת. בכיתה י"א המורה לספרות סיפרה לאמא שלי שאני מתבדח יותר מדי בשיעור, מה שלא היה מהווה הפרעה אילולא הבדיחות שלי היו יותר מדי מורכבות ובוגרות בשביל שאר הכיתה. כשהראתי למורה שלי לספרות את השירה והסיפורת שכתבתי בזמן התיכון היא היתה בשוק. את הבגרות שלי בספרות עברתי בעיקר בגלל זה. כך אני מאמין.
5. אני רוצה שכולם ידעו מי אני, אבל אני לא רוצה שידעו מי אני באמת. יש לי מאות מסכות ולפעמים נראה לי שאיבדת כבר את פני האמיתיים. ואז אני מסתכל במראה, עמוק בעיניים שלי ונזכר.

למשחק אני מזמין את מיטל, שלומי, טל קלינגר, עומרי פיירפנג, ואת גלית הרחוקה, שאם אי פעם תגיע לכאן, תגיב כאן ותזכה בפרס.

מרג' - אחותי הגדולה אמרה, ואם מרג' אמרה, דוד אבוטבול עושה. ככה זה כשאתה מלכת הכיתה. (היא, לא אני)

חמישה דברים שלא ידעתם עלי

אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה אמנזיה, בארנק שלי יש כרטיסי ביקור שלי, של אמא שלי ושל אבא שלי, על כל אחד מהם, בהתאמה, כתוב: אני, אמא שלי, אבא שלי.

אני נהנה מסיוטים, לא סובל, נהנה. מכיוון שסרטים בקולנוע ובטלוויזיה מזמן כבר לא מפחידים אותי, הסיוטים שפוקדים אותי מדי פעם מתקבלים אצלי בברכה. אני נוטה להתעורר לאחר מכן, לנקות את קורי השינה מעיני, לרשום את כל תוכן החלום ולתת לעצמי צ'אפכה גברית על תת המודע על כשרון הבימוי והמשחק שלו.

אני מנהל בלוג נוסף, שמעטי מעטים יודעים איפה הוא ותחת איזה שם הוא קיים. שם אני כותב את מה שאני באמת מרגיש כלפי העולם הזה. כאן אני רק כותב מה שטבעי לכתוב בבלוג שנושא את שם המשפחה שלך.

אני לא סובל כשאנשים בוכים על דברים שהם יכולים לשנות, אבל לרוב אני מנחם אותם ומנסה לעזור עד תום. אבל אני ממש שונא את זה.

אני יכול לקרוא בו זמנית עד 6 ספרים כשהחלוקה כזאת: ספר בשירותים של המעונות, ספר בשירותים של הבית, ספר בהפסקות ובחלונות, ספר לאוטובוסים, ספר בבית לפני השינה, ספר במעונות לפני השינה.

נכון לעכשיו הספרים הם: אראגון של כריסטופר פאוליני, אמבר של רוג'ר זלז'ני כל עשרת הכרכים באנגלית, אידיוט של דוסטוייבסקי, יומן גטו ורשה של חיים אהרון קפלן ואת מלכוד 22 בפעם המי יודע כמה.

אשמח אם האנשים הבאים יועילו בטובם להשתתף במשחק הזה: בורלא - בתגובות כי אין לו בלוג, מיכל גרוסברג כי יש לה אף חדש, בועז רימר כי הוא אליטיסט מדי בשביל המשחקים האלה ופעם אחת אני מת לראות אותו משתתף, דותן דימט בגלל שהוא עכשיו חלק מהקליקה של וורדפרס ורות סגל בגלל שהיא נעלמת.