דוד אבוטבול

מצד אחד, יש לנו את החברה הרועשים והשמחים, הם בדרך כלל חוזרים עם ידיים מלוכלכות ובגדים מאובקים ומושחרים, הם ידעו לחייך ולשמוח, הם ידעו להביע צער ולכעוס יותר מכל הם ידעו להיות אמיתיים ואנושיים.

מצד שני יש לנו את החברה שמגיעים הביתה אחרי יום עבודה קשה, והאדישות ניכרת על פניהם. הצטברות המתח, והקושי המנטלי להפתח לעבר מאות לקוחות אשר נותנים את רום-קולם ורוגזם, בשביל להתיש את הצד השני של השפופרת, אותו צד שגם הוא אנושי, אך גם הוא נגרר לפינות אפלות של אישיותו בשביל להשאר למעלה.

בהתאמה, בצד אחד אפשר תמיד לשאוף להתקדם לעבר איזו נקודה בלתי נראית, אך לדעת שאי אפשר להשיג אותה. ובצד הנגדי כבר אין חשק לשאוף למען המטרה אלא למען הקדושה של הקידום עצמו.

באחד, תמצא את החבר הכי טוב שלך, זה שיהיה שם כשתרצה להשתכר אחרי שנזרקת, או להתחבק אחרי שאיבדת מישהו קרוב.
ובשני, תמצא את החבר הכי מקושר שלך זה שידאג שתקבל ריביות מגניבות, ושיסדר את הבן שלך בצבא.

באיזה צד אתה רוצה להיות?

שלום קוראים חביבים, לצערכם, עוד לא חלף עלי שיגעון הבלוגים אז החלטתי להוסיף בזמני הפנוי (עכשיו) עוד רשימה מחיי האישיים (אין לי חיים.).

זה התחיל כשנולדתי, לא רציתי לצאת החוצה, הייתי עצלן, אז משכו אותי עם מלקחים, שבוע הסתובבתי עם ראש של חייזר, אבל לאף אחד זה לא הפריע יען כי הייתי תינוק חמוד. זה המשיך בתיכון, לא רציתי לקום לבית הספר, אז שלחו אותי ליועצת ושלחתי אותם לעשות סיבוב (גדול אבל). כשאמרו לי שאין לי תעודת בגרות, התפלאתי בכלל איך יש לי 12 שנות לימוד. ואז הגיע הצבא (לא עלינו, טפו טפו טפו) הורי, שני אנשי קבע גאים וקרביים (למדי) דרבנו אותי לתת את כל מה שאני יכול אבל בגבול יכולתי המנטלית בלבד, זה מה שעשיתי כמובן.

(פה בא גידוף קל מי שרוצה יכול לדלג.)ראבאק,(נגמר גידוף) כל החיים שלי רצים מול העיניים שלי, ואני, לוקח אותם באיזי, אומרים לי תצטער אחר כך, ואני מוסיף, אחר כך, ומשום מה האחר כך - בושש מלהגיע.

מחקרים קובעים, מי שאוכל לבד, מת לבד, אני מוכיח, מי שאוכל לבד מת מעודף כולסטרול (שוב, לא עלינו, טפו טפו ט-פ-ו!)

עד כאן רשימותי ההזיות להלילה. שבת שלום!