דוד אבוטבול

פתאום אבד עלי הקלח. כשאמר לי הילדון, אתה כל כך מבוגר. וזה צבט, כי אני אומר לכל השלושימים שהם מבוגרים. לא כיף להיות בצידה השני של החנית, גם אם זאת כזאת העשויה מקלקר ואינה באמת פוצעת, אלה רק מכאיבה.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, קצרצר

אני בטוח שגם המדינה לא הייתה עצמאית כל כך בגיל 23.

נראה מה יהיה ב59.

מזל טוב.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, קצרצר

לא אוכל להמשיך או לחדול ממעש זה, בחפץ לב ארתום נסיון כושל לאותה סיבה מופרכת בצדקתה. אבן נגולה וסלע נוסף את פעימותיו מאיטות עד עמוד.

שלום לכם קוראים חביבים, תודה על שטרחתם לבקר בשנית.

עם השנים לומד אני דבר ושני דברים על הקיום, על מסלולים חוזרים ונשנים שמתחילים בדלתות מעוטרות בלי די, חלקן מצופות זהב והבטחות, מרביתן חרוטות ציורי אשליות. האם נגזר על האדם להיות פתי? להיות ה'פריאר' אם תרצו, של עצמו ושל סובביו? האם בהגדרה, אדם טוב הינו הלז?

ואם כן, האם הפגם בטוב הוא, או ברע?

אם בטוב, דיינו.

אם ברע, הלא התנהגות ברי האנוש, מבקשת תיקון זה או אחר?

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, מונולוג

שלושה עדים שאין זה רעם, באינספור הדים או בנות קול בוכיות. לכל קורבן נר אחד, ומְפַגֵּעַ אחד שבהנד עפעף מכבה את כולם. אין זה המקום לספר על הכתובת על הקיר, על יפי הנפש או על הימנים הקיצונים. זה גם לא המקום לתת דעה על בחירת הזמן והמקום חסרי כל ההגיון של המחבל המתאבד. על הומניות אנו מזמן כבר לא מפנטזים. את המקום הזה אני מבקש להקדיש לזכרם של גיבורי ישראל אשר נפלו במערכה.

שורה שקט (ללא אמתלה, קחו לעצמכם שורה לחשוב שניה על האובדן, על המצב ועל עצמכם בקנה מידה מתאים, זה יעשה לכולנו יותר חכם וטוב)

אני יודע דבר אחד, אם היה מחבל מפריע לי לאכול את הקרואסון של הבוקר עם תופת כזאת, מקברי הייתי רודף את משפחתו עד כלות.

תם פוסט.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, מוות, מונולוג, פיגוע

אחת יושבת רחוק, כבר לא תל אביבית, אך בעצם גם מעולם לא הייתה. יושבת עם תפוח גדול ביד ובוהה בצבי מים הנעים מצד לצד בתוך אקווריום שאינו מטפורי בכלל, בכלל. מנסה לדמיין מה הם חושבים, איך הם מרגישים, מה הם רואים, למה הם מקשיבים כשהמים מפכפכים, האם הם בכלל מודעים? הצבים מנסים לספר לה סיפור, אך היא ממשיכה בשלה.

'את חיה בעולם כה קטן ואינטימי, הבחור שמבעד לדלת, לא תביני. אז קומי ממושבך ילדה, את, יפה. נשקי לו בלחי מיד.' והצבים מזמרים סובבים הם ברוגז, מדוע איננה פוקחת אוזניה, הבחורה היפה משתעשעת קִמְעָה במחשבה אשר צביה הם אלו שיביאו נחמה. היא שרה לה שיר ונשכבת לישון מכבה את האור, מקווה.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הרהור, מונולוג

שבוע וקצת אלו עשו את שלהם, הבחורה לאיטה דועכת ואני מוצא את עצמי חושב על דברים אחרים שלא בהכרח קשורים בי או בה. אולי החיים זה כמו השאנז אליזה? אתה הולך בהתחלה בשדרה גדולה ורחבה, ערמונים מסביבך ביחד עם הבאסטות הנודדת של מוסלמים פריזאים אשר מציעים לך, כל אחד בתורו, את מרכולתו. אתה יכול לעצור ולקנות לעצמך קצת מגדל אייפל כסוף או אפילו קריסטלי, או אולי להמשיך עוד קצת. ואז אתה מגיע לאיזור החנויות. אתה מתאפק לא להכנס לאחד הקולנועים, יש שם סרטים יפים, את רובם לא תבין גם ככה, הצרפתית שלך לא מי יודע מה.

אולי תלך לסרט אילם, זה גלובאלי. אבל עדיף שתמשיך בדרכך. בתי קפה מסביב, בשפע, אולי תתפוס אחת מהגברות שצועדות איתך במעלה השדרה ותשבו על קפה וקרפ? ברור שהיא תרצה, איזו בחורה תסרב לקרפ? אבל גם עם זה לא תסדר כל כך, הבחורה לא תהיה איתך בשבילך, היא תהיה איתך בשביל קצת קרפ עם סוכר או נוטלה וקפה. איך שזה יגמר היא תעלם בדרכה.

אתה יכול להכנס לאחד הרחובות הצדדיים, הם מכילים כל כך הרבה נחמה בשאון הפריזאי, אולי תמצא שם חנות עתיקות מיוחדת, אולי מסעדה זולה וטעימה, אולי אפילו איזה גור חתולים עזוב שתוכל להציל את חייו. יתכן, אבל אז תצטרך לחזור לרחוב הראשי, לא הגעת עד לכאן בחינם, ואז ממשיכים, שער הנצחון כבר גדול מאוד, אמנם ראית אותו באופק מתחילת ההליכה אך עכשיו הוא מוחשי מתמיד, אתה כמעט יכול לגעת בו.

ועכשיו, אתה כחמישים מטרים לפני השער, ההישג מתחיל להתממש בתוכך, אתה רואה שלט "metro" מימינך, חושב לדקה, יורד במטרו, תחנה אחת אחורה בקו 4 ומתחיל את המסלול הארור מהתחלה.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אהבה, הרהור, מונולוג, פריז

שלום קוראים חביבים, לצערכם, עוד לא חלף עלי שיגעון הבלוגים אז החלטתי להוסיף בזמני הפנוי (עכשיו) עוד רשימה מחיי האישיים (אין לי חיים.).

זה התחיל כשנולדתי, לא רציתי לצאת החוצה, הייתי עצלן, אז משכו אותי עם מלקחים, שבוע הסתובבתי עם ראש של חייזר, אבל לאף אחד זה לא הפריע יען כי הייתי תינוק חמוד. זה המשיך בתיכון, לא רציתי לקום לבית הספר, אז שלחו אותי ליועצת ושלחתי אותם לעשות סיבוב (גדול אבל). כשאמרו לי שאין לי תעודת בגרות, התפלאתי בכלל איך יש לי 12 שנות לימוד. ואז הגיע הצבא (לא עלינו, טפו טפו טפו) הורי, שני אנשי קבע גאים וקרביים (למדי) דרבנו אותי לתת את כל מה שאני יכול אבל בגבול יכולתי המנטלית בלבד, זה מה שעשיתי כמובן.

(פה בא גידוף קל מי שרוצה יכול לדלג.)ראבאק,(נגמר גידוף) כל החיים שלי רצים מול העיניים שלי, ואני, לוקח אותם באיזי, אומרים לי תצטער אחר כך, ואני מוסיף, אחר כך, ומשום מה האחר כך - בושש מלהגיע.

מחקרים קובעים, מי שאוכל לבד, מת לבד, אני מוכיח, מי שאוכל לבד מת מעודף כולסטרול (שוב, לא עלינו, טפו טפו ט-פ-ו!)

עד כאן רשימותי ההזיות להלילה. שבת שלום!

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: הגיג, הורים, הרהור, חיים, צבא