כל גופי רוטט מעצבים עכשיו, אני נרגז וכובש את יצרי רק בשאריות של שפיות אבל לא על זה שהתקבלתי לדגלן בטקס יום העצמאות בעל כורחי, אלא בגלל שהמפקדת שלי החליטה שהיא רוצה שאני אחזור לבסיס עכשיו, כל מי שהיה במיונים לא חזר לבסיס, למה אני צריך לחזור, למה אני צריך להרגיש פריאר? משהו אומר לי שמחר אני אהיה חולה. נראה מה ילד יום, בכל אופן אני אצטרך להיות בבסיס בערב, אבל לא ציפיתי שזה יהיה בשעה כל כך מוקדמת. (כאן מגיעה קללה ארוכה מאוד) יאללה, אחרי שעברתי את השבת בכיף ואפילו לא תפסו אותי יושן בשמירה (חייל אמיץ) פתאום מגיע הקטע הזה מהמפקדת שלי. דווקא ממנה לא ציפיתי להתלכלכות שכזאת. ועוד היא אומרת לי שאני מקטין ראש, מתחשק לי ללכת לטקס יום העצמאות רק בשביל להרחיק את הראש שלי מהמיטה החולה הנקראת מחלקת מחשב בגלי צה"ל בפיקוד ש'. (השם המלא שמור במערכת) טוב, צ'או.
אוף, עדיין החייל האמיץ, עומד על המשמר כמו כלב על חתיכת סלאמי חצי-טריה, שמרתי היום מאחת בצהריים עד שבע בערב ותיכף אני הולך לשמור עד שבע בבוקר, אני די משתגע, גם האינטרנט נופל כל הזמן וקוראים לי לעלות לחדר מחשב וגם המפקדת שלי לא עונה בפלאפון… מעניין איפה כל הפעמים שהיא אמרה לי "בשביל זה אני משאירה את הפלאפון פתוח, בשביל שתתקשר בכל זמן לכל בעיה" זיבי היא לא עונה. מקודם באו אלי רותה ומיכל החמודות שאני חולה עליהן, גם צחי ותום רצו להצטרף ואפילו בועז אבל בגלל בעיות צבאיות לא התאפשר הדבר. בזמן שאני כותב, השן שלי כל כך כואבת, אתם לא מאמינים, אני מרגיש את פעימות ליבי בתור כאבי תופת בשן בינה בצד שמאל למטה, אני מרגיש אותה גודלת לתוך בשר החינכיים שלי. בדיומני אני שומע אותה חורקת בשן שלפניה, גורמת להיא להצמד יותר חזק ולהכאיב לי, איה.
אלוהים, אני יודע שאתה לא קיים, תאמין לי, אני לא מאמין בך, אבל תעשה שהשבת הזאת תגמר כבר. בבקשה.
היום התקיים השלב הראשון במיונים לגלי צה"ל, המבחנים הראשוניים. המבחנם מורכבים מכמה חלקים, שאלון ידע כללי, תרבות, מוזיקה, עיתנואות ועוד כל מני שטויות כמו מפה עיוורת וכאלה. הגעתי ב10 בבוקר לגני התערוכה בתל אביב ושוב נדהמתי מכמות הכוסיות שיכולות להצטבר במקום אחד, ירדתי מההתרגשות כשנזכרתי שבעצם רוב הכוסיות ממשיכות מהמיונים ישר לקריה. בורלא ההומו קיבל טלפון במשכנו החדש וכבר התקשר להציק לי בבוקר, אמרתי לו שיצא מוקדם, אבל הוא משום מה, החליט שאני מסיים רק בחמש במיונים, אז הוא יצא רק באוטובוס של שלוש, זיבי שאני אחכה לו שעתיים בתל אביב בלי מעש, זיבי. את הדרך הביתה מגני התערוכה עשיתי בצורה די מוזרה, המיכל דלק של הבובה כמעט התרוקן והייתי צריך לשים לב שלא נגמר לי הדלק באמצע, פשוט שכחתי לתדלק אמש והיום כבר לא היה לי כסף עלי. בנינו; יש לי חשק לפיצה.
שוב אני תקוע בין כותלי המשרד המזוויע שלי, תמונתו של הכלב שלי מחייכת אלי מלוח השהם. החלטתי שאם אני מבלה כל כך הרבה זמן במשרד שכדאי שיהיה לי משהו שיחזיק את המוראל קצת מעל האדמה. היתה להם בעיה בדסק ועדי טלמור הוציא את כל העצבים שלו עלי, היה די משעשע ביחוד משום שאני נהנתי יותר ממה שהוא התעצבן, הם לא יודעים שאני שולט. עכשיו אני גומר את דו"ח התקלות ומחכה לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי. יותר מאוחר אני אמור לבוא לבועז, אנחנו מקליטים כמה שירים קצרים וגם צריכים לעבוד על הרכבת כמה מחשבים, אולי סוף סוף יהיה לי מחשב אחרי היום. ביי בנתיים.
יו, צבא, עצבים. אני עכשיו בבסיס, אם אפשר לקרוא למקום הזה בסיס, בורלא יושב לידי, הגנבתי אותו דרך הרס"ר. הוא עושה לי שטיקים בכותפת הימנית של החולצה ובקרוב נצא לראות עוד דירות. אני מקווה שנמצא משהו מספק.
כן…
אם אתם לא יודעים, רוב הסיכויים שכן, כי אם אתם לא מכירים אותי אין לכם מה לחפש בבלוג שלי, אני משרת בגלי צהל.
היום היה את השירותרום, יום כזה שבו תורמים לחיילים, למען האמת, זה נמשך עד 00:00, אז כנראה שאתם עוד יכולים לתרום ליום הזה, של החיילים.
בכל אופן, כל שירותרום מגיעה לכאן איזה משאית עם 3000 סופגניות, אני חושב שאכלתי חצי. בהההההה.
אה, וגם אני שומר היום, אז אם בא לכם לבצע פיגוע בגלי צהל מהשעה שלוש בבוקר, תתקשרו לש.ג. ותודיעו לי קודם, כדי שאוכל לברוח בזמן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני חלק ממחלקת מחשב בבסיס סודי איפה שהוא ביפו, ברחוב יהודה הימית, מי שמכיר אותי יותר טוב, יודע שזה גלי צה"ל. בכל אופן, המחלקה שלי, ללא יוצא מן הכלל(גם אני), מחלקה של מפגרים, מתחילים לעשות משהו ולא מסיימים. תאמינו לי שאני יכול להשתגע לפעמים, מוחי נטרף מזה שאני צריך להגיע ולסדר תקלות שאני פתחתי שבוע לפני ולפעמים יותר, אני יודע שזה לא המקום לקטר, אבל די!
ובעניין בזוקה ג'ו, יא חתיכת בן זונה, כבר בגיל 18 ידעתי שאם השנה אני לא נכנס לתוכנית החלל של נאס"א, אני לא מגיע לירח בגיל 21. דחוף אצבע.
תגובות אחרונות