אולי זה בגלל שאני מרגיש חסך במישהו לדבר איתו עכשיו כשאני מנסה להפסיק לעשן ואין לי סיגריה לספר לה את כל צרותי, אולי סתם בגלל שמשעמם… לא מן הנמנע שזה יכול להתפתח גם מאפיסת כח הרצון לעשות משהו אחר עם החיים ברשת.
אבל זה לא משנה, הבלוג חוזר – ביגר אנד בטר.
הטמפלט עובר שלבי עברות עכשיו ומחר אני מתכנן להכניס את הפלאגינים החיוניים לי. כשאסיים עם החרא הזה, הכל פחות או יותר יקרה כרגיל.
אני אספר על משהו מפגר – אתם תגיבו.
אוהב אתכם.
בזמן האחרון לא כתבתי
בעיקר מפני שעמד מולי לבט גדול מאוד אחרי כמה שיחות שניהלתי עם אנשים כאלה ואחרים.
האם אני רוצה לנהל יומן רשת, או יומן שיספר על הרשת?
האם אני רוצה באמת לשלב אותם ולהכניס את ענייני הפרטיים רק בתור אגב, או אולי את ענייני הרשת אכניס כנספח לענייני שעשועים.
הגעתי למסקנה שצריך להפריד דת ממדינה
להפריד את היומן שלי
מהרשת שלי. הפתרון בדרך
תודה על הסבלנות
שמתי לב שגוגל כל הזמן זורקת באדסנס שלי הצעה לקוראי להתחיל לרקוד, ידידי האיזוטופ נתן לי מענה הולם לכל פרסומי חברות ההרקדה ובתי הספר לריקוד שמוצאים את דרכם לפרסום הכביכול ממוקד אצלי באתר. עכשיו באמת הפרסום יהיה ממוקד.
על הדרך אספר לכם שהתקנתי פלאג-אין שנותן לי להציג סרטים מגוגל-וידאו, יו-טיוב, פלאשים וסרטי קוויקטיים בדף הפוסט שלי. לתוסף קוראים Extreme Video Plugin וניתן להוריד אותו כאן.
בכל אופן, תחשבו פעמיים לפני שאתם מעלים סרטים שצילמתם בבית לגוגל
[הפלאגין כבר לא בשימוש אצלי, יש דברים יותר טובים ויותר חדשים לדוגמא WORD TUBE]
אחד הדברים שאפשר להכניס לקטגורית ה'לא כדאי להרוס' הם העיניים שלנו, יסלחו לי קהל שלם של עיוורים שמצליחים להסתדר ביום יום בלי עיניים, זה נראה לי הרסני, על הדרך יסלחו לי בבקשה גם החרשים האילמים ועל הדרך גם הגידמים, בטוח אני אגיד משהו שירגיז אתכם.
היום יצא לי לבקר בחדר כימיקלים של חברת מזון גדולה ושם היתה מכולות עם מלח לימון, ביסולפיט ופרוטנז', אני יודע שעם המלח לימון אפשר לנקות אבנית, אין לי מושג מה זוג החומרים השני עושה, מה שאני יודע זה שעל פי הריח ששרר בחדר (רמז: אפילו הנודים הביציים ביותר שלי לא היו צולחים בו יותר מ3 מטר) אם האבקות האלו נכנסות לעיניים, זה כואב, בליינד!
עוד איבר שהייתי דוחף לקטגוריה (לא יכלתי להתאפק עם התרתי משמע) הוא איבר המין שלי, אז ברור שנוח לקטר על גודל, רוחב ואולי אפילו נטיה קטנה ימינה, אבל האם באמת הכל משנה אם אתה הולך לאבד אותו?
משום מה, בזמן השהייה בחדר התחילו לי כל מני הזיות על כך שאני טובל את עיניי בערבוביה של ביסוליפיט, פרוטנז' ומלח לימון שמעורבבות בחומץ בלסמי משובח. מהר מאוד התחלתי לפחד שמא אאבד אותן באמת רק מהריח ששרר בחדר, ולא מכבר לפנטזיה הנוראה הזאת הצטרפה העובדה שאני גם מאבד את האון הגברי שלי בגלל השהייה הממושכת בחדר.
משום מה המשכתי לשבת שם ולכתוב את הפוסט הזה, חיחי.
אתם בטח שמים לב שיש מספר בילגונים של הרס"ס ביום האחרון, אני מייבא את כל הבלוג הישן שלי, החלטתי שאבוטבול צריך להיות במקום אחד ולא מפוזר ברשת, לאחר מכן אייבא את הבלוג שהיה לי בתפוז. שימו לב. קטגוריה חדשה נפתחה ארכיון – חייל אמיץ [עודכן כרגע בקטגוריה שאתם קוראים עכשיו] והיא תרכז מתחתיה את כל הפוסטים מהבלוג הקצר שניהלתי בתקופת הצבא.
כאשר אסיים לייבא גם את תפוז תפתח קטגוריה חדשה בשם ארכיון – תפוז. וכו'.
אני משתדל להעביר את כל התגובות (מלבד הספאם, וכאלו לא ענייניות לחלוטין) למען האותנטיות גם השארתי את הקטגוריות המקוריות אז אמרו להן ברוכות הבאות, הן יצטרפו לבלוג הזה. לכו תדעו אולי גם אשתמש בהם.
אתם מוזמנים גם להגיב על פוסטים ישנים אם זה ממש לוחץ לכם, אם לא, אפשר לוותר, זה גם ככה כאן רק למטרות ארכוב.
הנה הלוגו של הבלוג הישן
תודה על הסבלנות, אבוטבול.
יוו, איך אני מתרגש. פעם ראשונה שאני כותב בלוג, מה זה בלוג בכלל. כאילו, אני יודע מה זה בלוג, אבל זה נשמע כמו הבועות שמישהו יעשה כשהוא יטבע בנוזל רדיו אקטיבי… "בלוג… בלוג… בלוג….".
חדל.
אציג את עצמי, דוד זה שמי, כפי שאולי אפשר היה להבין מכתובת הבלוג(ע"ע פסקה ראשונה, אני יודע, עבר.) בכל אופן, אני גר במרכז, איפהשהו. יש לי חברה מתוקה, אני חובב צילום, מכוניות, פורנו רך, מוזיקה, ריצות למרחקים קצרים (ספה למקרר ובחזרה בזמן פרסומות), דודו טופז, פורנו רך, ועוד איספור דברים שמסתכמים בחיים שלי.
חייל גאה, אמיץ וג'ובניק שייתן את הנשמה בשביל לחזור הביתה כמה שיותר מוקדם, משובץ בבסיס סודי ביותר ביפו עם אנשים… (נעבור הלאה)
למה אני רושם בלוג? כי מאוחר בלילה ואין מה לעשות, החברה ישנה, אני בבסיס אז אין פורנו רך, המצלמה בבית, ודודו טופז הוציא צו הרחקה.
אז לבריאות.
[עדכון מהעתיד: כן, אני יודע שאני כותב כמו ילד מפגר, סלחו לי]
תגובות אחרונות