היום בערך בשמונה בבוקר - זמן הודו, נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי של מומבאי, בערך כחמש דקות לפני הנחיתה הציף את המטוס ריח גופרתי נוראי, אחר כך הריח הזה התגלה כריח הדומיננטי בעיר עצמה. בזמן הנחיתה אפשר לראות את הסלאמז המטורפים שבפאתי שדה התעופה. הנסיעה משדה התעופה לרחוב קולבה קוזווי - הרחוב של התיירים (ממש) היתה בהחלט הכרות קצרה ומאוד אינטנסיבית עם העיר המרתקת הזאת.
דמיינו לכם כביש עשוי גרוע, ציירו עליו שני נתיבים, עכשיו בכאוס מוחלט נסו להציב בו באופן מקביל 4 מכוניות, שני אופנועים ועוד אופניים וילד שעובר את הכביש עם מחבט הקריקט החדש שלו. או לא חדש, אבל קריקט זה בטוח. הנסיעה לקולבה קוזווי ארכה כשעה, ובה התוודעתי לצורת הנהיגה המטורפת של ההודים. כאן לא נותנים זכות קדימה, כאן לוקחים אותה בצורה אגרסיבית ביותר, הרכב שנכנס ראשון לנתיב - הנתיב שלו. הרמזורים הם בגדר המלצה, ולעיתים גם המלצה הם לא. בשעות השיא בבוקר ובערב, יש כמה שוטרים הודים שעושים באופן נהדר את מלאכתם באירגון התנועה. מוזר לראות שוטר קטן מצליח להשתלט על שני נתיבים (בתיאוריה, בפרקטיקה יש איזה 5) עם משרוקית אחת ומלוא הריאה.
סיפרו לי על הלם כלשהו שאני אמור לקבל כשאני נוחת כאן. אני מניח שהתכוונו לריח ולמראות. שניהם לא כל כך הפתיעו אותי. בהחלט אלו מראות שכנראה לא הייתם רואים בשינקין (או אגב, מריחים - אולי חוץ מאחורי מסעדת סושי 2 גוֹ שם תמיד יש ריח של דגים מתים). אבל מראות כאלו ציפיתי לראות במדינת עולם שלישית, אפילו כזאת שמתפתחת בקצב הכי מהיר בעולם. אולי אם כבר הופתעתי מהנוחות היחסית של ההתאקלמות כאן.
בסיום נסיעת המונית (במחיר מופקע של 390 רופי - ככה זה, תמיד דופקים את הצ'ונגים פה) זרק אותי ההודי האדיב והלא דובר אנגלית בעליל ליד בית מלון טאג' מהל (אנא, לא לבלבל עם הטאג' עצמו שנמצא באגרה). בפעם הראשונה, עם מוצ'ילה ותיק גב (על הבטן) יצאתי לסיור רגלי מייגע במרכז העיר בומביי. מכיוון שיצאתי קצת נעל, שכחתי לרשום את הכתובת של בית חב"ד, ככה שהייתי צריך לחפש ולשאול לגבי Chabad House, הבעיה היא שרוב ההודים חשבו שאני מתכוון לKebab House וניסו להפנות אותי לכל מני מסעדות לא אטרקטיביות בעליל. לבסוף הציל אותי מוכר כרטיסי סים ששאל אותי לפשר העניין. שאלתי אותו בתחביר בסיסי JEWISH PEOPLE WHERE? והוא אמר, אהההה, PRAY JEWISH ONE BLOCK NEXT. והנה אני מוצא את עצמי בבית חב"ד במומבאי. הרב גבי הולצברג מנהל אותו בצורה יפה, עם הכנסת אורחים יוצאת מן הכלל. בחדר המחשבים והאינטרנט אני פוגש את האנשים שלעתיד יהיו הנחיתה הרכה שלי בהודו, ענבל (מי יתן ותיהי הדודה הכי חמודה בעולם) ודימה, שאמנם יודע רוסית, אבל התעקש שאני יותר רוסי ממנו כי הלכתי עם קרוקס וגרביים. ענבל אגב, היתה לצידי בעניין הזה.
סיפרתי להם את מעללי, והם באוזניים פקוחות הקשיבו וחייכו. אמרו שיחסית לא הסתבכתי כל כך ושאם אהבתי את בומביי, שאר הטיול הולך רק להשתפר. ענבל ודימה טיילו מתחילת ינואר, הם עשו מסלול מאוד ארוך שכלל את אנדמן, גואה, דלהי, וואראנסי, רישיקש ועוד יעדים שלא זכורים לי. ענבל הציעה לי לרדת לעשן איתה סיגריה, אמרתי לה שבידיוק נגמר לי הקאמל. היא הסבירה שבארבעה חודשים הבאים אין כזה דבר יותר קאמל ומעכשיו צריך לעשן חומר מקומי. ההמלצה שלה היתה גולד פלייק - חפיסה של עשר סיגריות שעולה 24 רופי והטעם שלה לא נורא, חוץ מזה יש גם את גאראם, אבל הן עולות 55 רופי ל12 סיגריות, ובשביל מוצ'ילר מאוקלם שכמוני - זה יקר.
אני דימה וענבל החלטנו לצאת להסתובב, הם גם שכנעו אותי לאכול (בארץ לא היה צריך להתאמץ בכלל). האוכל היה טעים, ואפילו (טפו טפו) לא קיבלתי עוד את השילשולים המובטחים. למען האמת, האוכל הזה היה בן הטעימים ביותר שטעמתי בזמן האחרון.
אחרי שהאבסנו את עצמנו, ענבל החליטה שהיא רוצה לקנות נעל של אדידס (בחנות מותג של אדידס - המחירים די דומים לאלו שבארץ) בסוף היא לא מצאה את הדגם שהיא חיפשה במידה שלה ולכן התפשרה על זוג כפכפים (נוספים) לאוסף. דימה ששיכנעתי אותו להתחיל עם בחורה רוסיה באדידס, אמר שהיא לא מעוניינת, אז לסיכום, אל תבואו לבקר שם. הנעליים שם חרא וגם אין זרימה של בחורות 
איכשהו לקראת 15:00 בצהריים הרגשתי שאני חבר של דימה וענבל כבר כמה חודשים ומלבד כמה שמות ובדיחות פרטיות שלא הבנתי, היינו די תקועים אחד בשני. הם טסו היום בחזרה לארץ ואמרו לי לא לדאוג - שלחו אותי עם מספר טיפים חשובים לגבי ניר טואלט (תמיד אחד ספייר בתיק 
) אוכל (לאכול איפה שעוד אנשים אוכלים) ואפילו טיפים לגבי התמקחות נכונה עם הודים (תנפנף בכסף - הם כבר יתקפלו.). באותו זמן בערך הגיעו שתי בחורות חדשות לבית חב"ד - מסתבר שהן היו איתי בטיסה אבל הן הלכו לישון הפרינססות עד שלוש בצהריים והגיעו לבית חב"ד עם חיוך של ישנתי חצי יום ואני הרבה יותר עירנית ממך.
נפרדתי מענבל ודימה והלכתי להסתובב עם נועה ושרון (אני חושב שרון, אולי אני טועה) קצת בקולבה קוזווי. עצרו אותנו בדרך שני סוכני שחקנים שרצו שנבוא להשתתף בסרטים של בוליווד, אבל שלושתנו נעלמים מפה מחר, הבנות בבוקר לאיי אנדמן, ואני בצהריים לדלהי. למי שמעוניין בכל אופן להגיע לכאן ולהשתתף בתור ניצב מערבי בסרט הודי שישאיר כאן תגובה ואני אשלח לו את פרטי ההתקשרות של הסוכנים.
אני כאמור טס מחר לדלהי, היום אני ישן ב Carlton Hotel שמאחורי הטאג' מאהל, יש לי חדר לארבעה אנשים שעלה לי 750 רופי (יקר - אבל ככה זה כשאתה מגיע למלון בתשע בלילה בלי רזרביישן) החדר נקי, יש טלוויזיה, מאוורר תקרה, חלון לרחוב האחורי ופקיד קבלה מצחיק בשם ראג'וּ שאוהב להציק לי ולבקש ממני לעשות אצלו אקסצ'ייג' לדולרים. בכל אופן - אפשר להשיג אותי במספר +919930797738
או באימייל שלי (טופס יצירת קשר למעלה בבלוג) יאללה חברים, אני צריך לישון - מחר יום ארוך בקולבה