ביום חמישי ביקרתי בוורדקמפ, היה שם נחמד והיה מלא נוּבים שלא הבינו כלום במחשבים, ולצידם היו כמה חברה מאוד טכנולוגים שאפשר ללמוד מהם דבר או שניים. אני ביליתי איפשהו באמצע עם נטיה לצד.
גדי שמשון ניסה לתת מחמאה לאיזה מוצר של מיקרוסופט, לא נתתי לו לדבר (פעמיים) הוא מאוד התעצבן ואיחל לי סרטן. יצאתי לעשן סיגריה לכבוד זה.

עומרי רונן חנך השבוע אתר חדש שעוסק בענייני תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל. הוא מסר שהאתר בשלבי הרצה אבל אתם מוזמנים בהחלט.
לפי התרשמות ראשונית שלי האתר עוד לא סגור אם הוא פונה לאנשי התעשיה או למעריצים של הקולנוע הישראלי שתופס תנופה גדולה בארץ (גם תוכניות הטלוויזיה)
אם אתם נמצאים באי אילו מצדדי הגשר הזה אתם מוזמנים לבוא לבקר.

ביום שישי תיקלטתי בתוכנית הדיסקוטק בגלי צהל יחד, בעריכתו והנחייתו של יניב מורוזובסקי. כנראה שנפגש גם בעוד שבועיים אז אל תשכחו לפתוח גלי צה"ל ביום שישי עוד שבועיים בשעה אחת.
לציפורים המאוחרות, משלוש (אחרי הדיסקוטק) יש תוכנית חדשה, לא רוצים לישון בשישי, שאני מפיק.
אם תתקשרו לאולפן תוכלו לבקש שירים וגם לעלות לשידור.

שיהיה לכם שבוע נהדר!

רשומות קשורות

• 22 ביוני 2009 -- אנל’א מבין מה הולך בחדר (0)
• 23 בדצמבר 2008 -- לא היתה ערכת עיצוב מזורגגת אחת לוורדפרס שעשתה לי טוב בעין (0)
• 15 בפברואר 2008 -- אינטרנט מזרחי (0)
• 22 בדצמבר 2007 -- מרוקאי בן 23 בלי וובקאם, מחפש בת 18 עם כינוי של בת 13 (0)
• 17 באוקטובר 2007 -- אתר פורנוגרפי חדש (6)

אישה יצאה מביתה וראתה שלושה אנשים בעלי זקן לבן ארוך יושבים בחצר ביתה. הם לא היו מוכרים לה. היא אמרה: "אינני מכירה אתכם, אך ודאי רעבים אתם, היכנסו בבקשה לביתי כדי לאכול משהו."
"האם בעלך בבית?", הם שאלו. "לא", היא ענתה. "הוא בחוץ." "אם כך לא נוכל להיכנס", השיבו.
בערב כשבעלה חזר, היא ספרה לו על מה שקרה. "לכי ספרי להם שאני בבית והזמיני אותם פנימה!" האישה יצאה והזמינה את האנשים להיכנס. "איננו נכנסים לבית יחדיו," הם ענו. "מדוע?" היא בקשה לדעת.
אחד הזקנים הסביר: "זהו עושר," הוא אמר מצביע על אחד מחבריו, וכשהצביע על אחד אחר אמר, "הוא הצלחה, ואני אהבה."
ואז הוסיף, "כעת לכי להתייעץ עם בעלך את מי מאתנו אתם רוצים בביתכם." האישה סיפרה
לבעלה על הדברים שנאמרו. בעלה שמח מאוד. "נהדר!!", הוא אמר. "במקרה זה, נזמין את עושר. נזמין אותו למלא את ביתנו בעושר!"
אשתו לא הסכימה. "יקירי, מדוע לא נזמין את הצלחה?" כלתם האזינה מצדו השני של הבית. היא נכנסה לשיחה עם הצעתה: "האם לא יהיה זה עדיף להזמין את אהבה?
ביתנו יתמלא באהבה!" "אולי נקבל את עצת כלתנו," אמר הבעל לאשתו.
"צאי והזמיני את אהבה כאורחינו." האישה יצאה ושאלה את שלושת הזקנים, "מי מכם הוא אהבה? בבקשה הכנס והיה אורחינו."
אהבה קם והחל ללכת אל הבית. שני האחרים קמו אף הם והלכו בעקבותיו. מופתעת, האישה שאלה את עושר והצלחה: "הזמנתי רק את אהבה, למה גם אתם נכנסים?"
הזקנים השיבו יחדיו: "אם היית מזמינה את עושר או את הצלחה, השנים האחרים היו נותרים בחוץ, אך מכיוון שהזמנת את אהבה, לכל מקום שהוא הולך, אנו הולכים בעקבותיו. בכל מקום שישנה אהבה יש גם עושר והצלחה!!!

רשומות קשורות

• 27 באוקטובר 2007 -- שבוע עמוס (0)
• 12 בינואר 2007 -- פתאום הכל שונה (3)
• 3 בינואר 2007 -- חכמת חיים (0)
• 2 בינואר 2007 -- חידה (2)
• 28 בנובמבר 2006 -- דרך אחרת להסתכל על הדברים (2)

באפריל זה היה, אהבה אביבית הנשיקה הראשונה, החיבוק המדהים, הצחוק המתגלגל והאף הכפתורי. עכשיו זה קצת שונה, כביכול אהבה חורפית, קצת אחרי השלג הראשון של החורף של 2006 ואולי קצת לפני השלג השני של אותו חורף בצידה האחר של השנה.אורי גלר ממשיך לבלבל בבייצים של כולנו, בערוץ 2 מבסוטים אבל אפשר לראות שגם הצופים מתחילים להרגיש שמישהו מושך להם באצבע ועם כל הכבוד לאורי, את הכפית שלי הוא לא מכופף.

המוזיקה, המוזיקה השתנתה, פתאום זה יותר בסדר לשמוע מוזיקה מזרחית. זה אף יותר טוב להסכים איתה ובלב לאהוב מטאל, אף אחד לא מודה בזה אבל. חבל. מגיע לכם שיראו מי אתם באמת, צבועים.

מלחמת לבנון השנייה שטפה את מדינת ישראל, הקורבנות, הפחד, הסקס במקלטים, המצב במדינה מרגיש הרבה יותר מאוחד אבל שום דבר לא חדש באמת, אנחנו עדיין שונאים אחד את השני. נמשיך לשנוא אחד את השני, אגב, עד שלא ימות עוד חייל, ואז נבכה ביחד ונאהב. ואז נשנא, ועוד חייל ימות.

האנשים שמסביבי ממשיכים להסתכל בעיניים עצומות, ולספר שהם רואים הכל, זה מציק לי אבל גם אני עוצם את עיניי ומהנהן לאישור על כך שאני רואה הכל. חבל, לא?

המקלדת היא אחד הדברים הכי מטונפים איתו אנו באים במגע באופן יום יומי, יותר מרוב האסלות בשירותים הביתיים, יותר מחלק מהאסלות בשירותים הציבוריים. אני מציע שתשימו לב טוב טוב מה אתם אוכלים אחרי שאתם שולחים תגובה לבלוג כלשהו. שלא תדבקו באיזה וירוס.

רשומות קשורות

• 3 ביולי 2006 -- קצת בחוץ (2)
• 24 בדצמבר 2008 -- הישרדות מול הטלוויזיה (1)
• 27 באוקטובר 2007 -- שבוע עמוס (0)
• 23 בספטמבר 2007 -- מזור (4)
• 23 ביוני 2007 -- שיער (1)

לפני שנים רבות חי אדם חכם ולו ארבעה בנים, בוקר אחד החליט האב כי עליו ללמד את בניו שיעור חשוב לחיים, הוא זימן אותם אליו והורה להם ללכת לחפש עץ אגסים מיוחד שנמצא רחוק מאוד מביתם. בכדי לבצע את המשימה כפי שרצה האב היה עליהם לעמוד בשני תנאים:

"אסור לכם לצאת אל המסע יחדיו ורק כאשר יחזור הבן ראשון יצא למסע הבן השני, כשיחזור השני יצא השלישי וכן הלאה".

הבן הראשון הלך בחורף,

הבן השני באביב,

השלישי בקיץ

והרביעי בסתיו.

כשחזר הבן הרביעי ממסעו, זימן אותם האב אליו על מנת שיוכלו לתאר בפניו את העץ..

הבן הראשון אמר שהעץ היה מכוער, כפוף, ועקום.

הבן השני אמר שהעץ היה מלא בניצנים ירוקים ונראה מלא תקווה.

הבן השלישי לא הסכים לא עם הראשון ולא עם השני, הוא אמר שהעץ היה בשיא פריחתו, מלא בניחוחות מתוקים ובעיניו היה העץ הדבר הכי מלא הוד והדר שראה אי פעם.

הבן הרביעי אמר שהעץ לא היה מכוער לא מלא בניצנים ולא בשיא פריחתו, העץ היה מלא בפרי בשל, מלא חיים והגשמה.

לרגע חשבו האחים כי כל אחד מהם הגיע לעץ אחר, אך אביהם העמיד אותם על טעותם, "כולכם ראיתם את אותו עץ אגס, ואכן כולכם צודקים" שלחתי אתכם בעונות שונות על מנת שתלמדו כי אין להתרשם ולשפוט עץ או אדם על פי עונה אחת. המהות הפנימית של חייכם, שהיא הנאה, שמחה ואהבה תוכל להימדד רק בסופם, כשכל העונות יסתיימו. אם תתייאשו בחורף תפסידו את התקווה של האביב, את יופיו של הקיץ ואת ההגשמה של הסתיו.

מוסר השכל:

אל תתנו לכאב של עונה אחת להרוס את השמחה של כל השאר. אל תשפטו את החיים על פי עונה אחת קשה. תתמידו דרך הקושי ותקופות טובות יבואו במוקדם או במאוחר.

רשומות קשורות

• 27 באוקטובר 2007 -- שבוע עמוס (0)
• 26 בפברואר 2007 -- הזמנה (3)
• 12 בינואר 2007 -- פתאום הכל שונה (3)
• 2 בינואר 2007 -- חידה (2)
• 28 בנובמבר 2006 -- דרך אחרת להסתכל על הדברים (2)

אז הנה לכם חידה
בין הפותרים נכונה תוגרל תגובה לפוסט

מה גדול יותר מאלוהים
רשע יותר מהשטן
העשירים צריכים אותו
ולעניים יש אותו
אם תאכל אותו, תמות

רשומות קשורות

• 27 באוקטובר 2007 -- שבוע עמוס (0)
• 6 בספטמבר 2007 -- חידה (1)
• 26 בפברואר 2007 -- הזמנה (3)
• 12 בינואר 2007 -- פתאום הכל שונה (3)
• 3 בינואר 2007 -- חכמת חיים (0)

תודה
לאשתי
שהגישה לי לאכול סנדוויץ' פשוט לארוחת ערב,
משום שזה אומר שהיא איתי בבית עכשיו ולא באיזה מקום עם מישהו אחר.

לבעלי
שרובץ על הספה כמו שק תפוחי אדמה,
משום שזה אומר שהוא בבית איתי ולא באיזה פאב עם מישהי אחרת,

לילדתי המתבגרת,שמתלוננת על שטיפת הכלים,
משום שזה אומר שהיא בבית עכשיו ולא משוטטת ברחובות,

לבוס שלי,שגורם לי להישאר בעבודה עד מאוחר,
כי זה אומר שיש לי מקום עבודה

לבלגן שאחרי המסיבה,
משום שזה אומר שאני מוקפת חברים

לבגדים הטיפ טיפה הדוקים מדי,
משום שזה אומר שיש לי מספיק אוכל לאכול,

לצל שעוקב אחרי לכל מקום,
משום שזה אומר שאני נמצאת בשמש

למשכנתא שצריך לשלם, לחלונות שצריך לנקות,לקירות שצריך לסייד משום שזה אומר שיש לי בית

לכל התלונות על הממשלה ,
משום שזה אומר שיש לי חופש דיבור,

על מקום החניה שתמיד נמצא בקצה הרחוב,
משום שזה אומר שאני יכולה ללכת, ושבורכתי באמצעי תחבורה

לחשבון החשמל האינפלציוני
משום שזה אומר שחם לי מספיק בחורף וקריר לי בקיץ

לאישה הצרחנית והנודניקית שעומדת מאחורי בתור ולא מפסיקה לטחון לי את המוח,
משום שזה אומר שאני יכולה לשמוע

לערימת הכביסה שמחכה לגיהוץ,
משום שזה אומר שיש לי בגדים ללבוש,

לשרירים הדואבים ולעייפות הגדולה
משום שזה אומר שאני מסוגלת לעבודה מאומצת

לשעון המעורר שמעיר אותי מוקדם בבוקר,
משום שזה אומר שאני חיה,

ולבסוף…..
לכמות העצומה של אי-מיילים שאני מקבל,
משום שזה אומר שיש לי חברים שחושבים עלי !
תודה על הכל !!

הממ, תוספת שלי
תודה לגאידמק שהראה שיש דרך להיות פילת'י ריצ' ועדיין לא לגרום לאחרים להרגיש רע שהם לא.

רשומות קשורות

• 12 בדצמבר 2005 -- הכתיבה כמשכך (4)
• 6 בפברואר 2008 -- שלום עולם! (4)
• 22 בדצמבר 2007 -- מרוקאי בן 23 בלי וובקאם, מחפש בת 18 עם כינוי של בת 13 (0)
• 2 בדצמבר 2007 -- צ’אט חרא (4)
• 27 בנובמבר 2007 -- כולכם הפסדתם הרגע, ברוכים הבאים למשחק (1)

הסיבה שלא עדכנתי הרבה בזמן האחרון, מלבד העובדה שהייתי צריך לנוח קצת, היא שיש לי עבודה חדשה, יש לי בן חסות, בכיתה ח' שאני מלווה אותו מדי יום לבית ספר ועוזר לו להתאקלם שם, הבחור הצעיר סבל מחרדות ולאחר טיפול פסיכולוגי של שנה (כל כיתה ז' הוא לא היה בבית הספר) הוחלט להחזיר אותו לבית הספר, הילד הוא לא אחר מאחד האחים של חבר מאוד טוב שלי וכשנשאל מי הוא רוצה שילווה אותו לבית הספר לא היסס ואמר 'דוד', אולי זה בגלל שאני נראה גדול ומאיים, אולי זה בגלל שאני כל הזמן זורק לו שטויות ומשחק איתו כשמשעמם לו, בכל אופן, אמא שלו התקשרה והסכמתי.
אני מוכרח לספר לכם שלטפל בילד צעיר זה לא פיקניק, אני לא מתיימר לדעת הכל אבל החוויות שאני צובר בנתיים עוזרות לי להבין המון דברים בחיים שלי, הכי אני שמח מכך שהוא גם נהנה מהתקופה הזאת ויותר מזה, הוא ממש מתקדם בהתגברות על החרדות שלו. אפילו שאני לא בבית הספר הזה כבר כמה שנים, אחותי היא אחת מהמקובלות שם ובעזרתה הכרנו לו את כל החברה הגדולים והמפחידים, כולם הבטיחו לשמור עליו ולתת לו את כל הגב מול ילדים גדולים שעלולים להציק לו, זה ממש שימח אותו. שלשום גם קנינו לו נעליים, הוא ביקש שאבוא איתו ואמא שלו הסכימה, לקנות נעליים לילד זה ממש חוויה, לא יודע אם זה נגמר בנעליים אבל בכל אופן, להעניק משהו למישהו מרגיש כל כך טוב, על אף שהנעליים לא היו מכספי שלי, כשהוא מצא את הנעליים שהוא רצה נדלק לו אור גדול מאחורי העיניים, כנראה עכשיו אני מבין את אבא שלי, שכל הזמן רק רוצה לתת ולהעניק לילדים שלו, בטח פספסתי כל השנים את האור שנדלק לי במאחורה של הראש.

הלימודים מתקרבים בצעדי ענק אני מנסה לברוח ולגנוב עוד קצת ימי חופש ילדותיים וחסרי דאגות, אבל נראה כאילו הלימודים נושפים בעורפי ולא יעצרו עד שיתפסו אותי, אני מאוד מודאג, האם אצליח, האם בכלל אנסה? אני יודע שאנסה, אבל לא יודע כמה אוכל להקריב בשביל להצליח. חשוב לי מאוד לסיים את המכינה לא רק בשביל להגיע לקרש קפיצה אקדמאי אלא גם בשביל להוכיח לעצמי שאין בי פגם ויש ביכולתי קישורי למידה נדרשים, את כל תקופת התיכון שלי העברתי בעישון סיגריות ב"זולא" הבית ספרית ועכשיו זאת ההזדמנות שלי לתקן הכל.

שלשום בלילה צחי לנקרי, רות סגל, שי נוי, יסמין חזי, אופיר הנסיך, גלעד טורנברג, הילה בת דודה שלי ואני ישבנו לנו בדיטה, צחי אמר שיש תפריט לילה חדש ואסור לנו לפספס, מסתבר שהיה עדיף באם היינו מפספסים, האוכל היה גרוע, השירות כמעט באותה רמה. נראה לי שהיה עדיף להביא סנדוויצ'ים ולשבת מסביב למזרקה שנמצאת ברחבה שם. אולי נעשה את זה בהזדמנות.

ערב החג עבר בלי תקריות מיותרות, המשפחה, מורחבת מתמיד הודות לעלייתם של הקרובים מקנדה והשמחה על השולחן מרובה, אפילו הפיליפיני של סבא הצטרף, הוא גם ברך על הלחם .

מה חדש אצלכם?

חג שמח ושנה טובה, שנהיה לדיקסי ולא לדיטה.
שתהיה לכם שנה בטוחה וכיפית.

רשומות קשורות

• 23 בפברואר 2006 -- ערסים בגוגל (0)
• 7 בפברואר 2006 -- שוביניזם (3)
• 7 בדצמבר 2005 -- לחרבן עם הבוס (1)
• 19 בדצמבר 2004 -- עוד שבת עברה בשקט (0)
• 28 בינואר 2009 -- מחשב, היי! (2)

הקשר בין השואה לסושי נשאר תלוי על חבל דק מאוד שמורכב מחוטי לוח הזמנים שלי בערב שני שעבר.
הערב התחיל בקריאה של דור(מכר) שלליטל(ידידה, אולי?) יש כרטיסים להצגה והיא נותנת אותם בחינם בגלל שלא מתאפשר לה ללכת. כמות האנשים שקפצה על ההזדמנות לראות הצגה היתה מזערית, אילולא אני, כנראה שואפת לאפס. ביחד איתי קצת פחות.

להצגה נכנסתי באיחור של כרבע שעה אז לא אוכל לסכם אותה מנקודת מבט ביקורתית, אבל להרעיף עליה תשבוחות אוכל גם אוכל. בתור בן אדם שמאוד מחובר להיסטוריה שלו אך לא לוקח דברים בכובד ראש, אני מרשה לעצמי לצחוק על עניינים מקאברים ככל שלא יהיו, ברגע שיצאו מטווח הפגיעה המיידי, בין אלו יש גם אסונות שונים והשואה. הלז, אמנם מהווה מקור להתבדחויות אין ספור, אך אני תמיד דואג ללמוד, לחקור, להבין ולדעת דברים ולא רק לצחוק עליהם.

שם ההצגה: מומיק
תאטרון: גשר
אולם: נגה
הצגה של יום שני, 28.08.06 שעה 20:30
עיבוד: יבגני אריה וילנה לסקין
בימוי: יבגני אריה

בהשתתפות: אמנון וולף, גיא קרסנר/ יהונתן פרנקו, רות חיילובסקי, לאוניד קנייבסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, אלכסנדר סנדרוביץ', יבגני טרלצקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב/ ולדימיר חלמסקי, ויקטור סוקולוב.

הגעתי קצת אחרי שהילד מומיק, מקבל לחיכו סבא חדש, משם, שם בשבילי הצופה זה גרמניה הנאצית, אבל בשביל מומיק שם זאת ממלכה קסומה שבדמיונו נבנית עם כל יום של חוסר ידיעה והבנה. הסבא שלו, שהיה סופר ידוע בגרמניה יודע רק לשתוק (ולצעוק את שמו של מפקדו הנאצי ספוילר – לקריאה העבר/י את העבר מעל השטח המושחר).

במהלך הזמן שכן הייתי בהצגה, נלקחתי הלוך וחזור מסוף שנות החמישים עד לתחילת שנות הארבעים עם זכרונות, מושגים ובעיקר אנשים שנושאים על ידם מספרים סידורים נוראיים. ("מה זה 317959?" שואל מומיק בעודו מתבונן בידו של סביו. "אולי הפוך? 959713? לא, עדיין לא הגיוני")
ראיתי איך ילד חכם ותמים בתערובת מסוכנת למדי מנסה לגדל את החיה הנאצית במרתף הבית שלו ואיך הוא מפרש את ביעותי הלילה של אביו למארש צבאי ראוותני ומרשים.

לא פעם אחת במהלך ההצגה הזלתי דמעה ולא פעם אחת צחקתי מיד לפני או מיד אחרי אותה דמעה.
בסוף ההצגה נשארתי עם כמה וכמה קצוות חוטים ביד, חלקם אקח איתי הלילה למיטה ואהפוך בסיפור עוד מספר דברים עד שאעלה על גל השינה הבא.

אם מתאפשר לכם, קנו כרטיס ולכו. אתם לא תצטערו על חוויה מדהימה ומרגשת ויבגני אריה בהחלט לא מאכזב, אפילו לא לרגע אחד. בנוסף אין לוותר על הזדמנות פז שכזאת בשביל לחדש את לקסיקון האידית/פולנית שלכם.

לאחר ההצגה קפצנו (אני וגלעד טורנברג) לצחי, הוא קיבל לביתו חתולה לבנה מקסימה

החתולה מאוד מקסימה ואני מקווה שצחי לא ידרדר אותה, עוד לא נבחר לה שם ויש אפילו ספקות אלו ואחרות אם היא חתולה או בכלל חתול. מה שכן, היא חברותית מאוד וגם התעללויות חוזרות ונשנות שלי העלו חרס, היא לא הפשילה ציפורן ולו בשביל לגרד מאחורי האוזן כמו כלבלב באמצע אוגוסט. אולי בגלל שהיא חתולה…
אחרי צחי תקף אותנו רעב אז מבוגרשוב ירדנו עם רכבו של גלעד לדיזינגוף ושם עצרנו ביאקוזה סושי אכול כפי יכולתך לפנים, גלעד החליט שהוא נפל על מכרה זהב והתחיל לדחוף רולים כאילו אין מחר. לשמאלנו התגלה בחור די נחמד. גלעד מלמל מבין גרגרי האורז החמוץ שהוא מוכר לו מחנות גלידה מעזריאלי. הבחור שיבח את גלעד שבנתיים המשיך לבלוס ללא הרף.


הוא סיפר לנו שהיתה לו גלידריה בעזריאלי ושקוראים לו ארז לבדי, היום הוא מנהל את ART 107, גלריה ברחוב בן יהודה 107, הוא הזמין אותי לבוא לבקר. אעדכן אתכם אם אפגוש בגלרייתו אמן מעניין זה או אחר.

הדרך חזרה הביתה היתה מלאת אנחות כאב של גלעד, מיותר לציין שמדי פעם זרקתי לו, "אמרתי לך שזה יפיל אותך". נפרדנו בחיבוק, הוא טס מחר לאבא שלו בניו ג'רזי, ואני, לישון.

רשומות קשורות

• 16 באפריל 2007 -- לא רק אנה פראנק (1)
• 18 בפברואר 2006 -- מה זאת אהבה (1)
• 29 בינואר 2006 -- ארבעת הדברים (4)
• 12 בדצמבר 2005 -- הכתיבה כמשכך (4)
• 14 בדצמבר 2004 -- בוקר טוב, סושי טוב (1)

הילג (ailaG) קבעה את היום כיום קירוב הפאי, להלן:
today = 22/7 ≈ 3.1428 ≈ π
הוא יום קירוב הפאי.
22/7 : יום קירוב הפאי שמח לכולם!
חלום שחלמתי
אני לא זוכר איך בדיוק הגעתי למגדלי עזריאלי אבל אני בהחלט זוכר שהסתובבתי שם כבר מספר שעות ופגשתי מספר אנשים, אחד זקן מאוד שכל הזמן חייך אלי, ואחת בחנות מוזיקה 'כלי זמר' (שבכלל נמצאת בדיזינגוף סנטר) אבל לצורך החלום היתה בעזריאלי, אשר לבעלה קראו גרדון או גדרון או משהו כזה ושהוא איזה נגן מפוחית מוכר. החלטתי לרדת עם המעלית המזרחית לרכב שלי שחנה בקומה 2-. ליד הפתח למעלית (בקומה 2) עמד בחור שתווי פניו נראו לי מוכרים, כנראה מחלומות אחרים והוא בקש מאנשים לא לרדת במעלית לקומה 2-, הוא אמר שהמעלית לא נועדה לדברים כאלה והתריע בהם שעליהם לרדת במדרגות הנעות.

לא הבנתי על מה כל המהומה והחלטתי לרדת בכל אופן עם המעלית לקומה 2-, לפני שהספקתי ללחוץ על 2- נכנס עוד איזה בחור שאת פניו ומבנה גופו נדמה היה לי שזכרתי בבירור משלב זה או אחר בחיי, והוא לא נתן לי ללחוץ על המספר 2-, העפתי את היד שלו בשימוש בכח פיזי מתון ולחצתי על 2-, הוא אמר לי שאני טיפש.
הוא, בעצמו, לחץ על המספר 0, ככל שירדנו (ירידה שלקחה, כנראה בזמן החלום שניות ארוכות) הוא עשה משהו עם המעלית וכשהגענו לאפס, איכשהו גרם לזה שהמעלית תתחיל לרעוד מצד לצד והדלתות יפתחו ויסגרו בזמן הירידה.
המעלית עצרה באפס והנחתי שהוא ירד, כי בתור מישהו שמתנגד להשתמש במעלית לירידה ל2- חזקה עליו שירד לפני. הוא לא ירד, אמר לי משהו שהוא ממשיך איתי. המעלית ירדה ופתאום נעצרה ב1-, הבחור ירד בזריזות ודחף את הדלת של המעלית כך שנראה כאילו הדלת הסתובבה מסביב לקפסולת המעלית מספר פעמים ונוצר איזו שינוי במסלול של המעלית, תוך מספר שניות המעלית החלה לזוז במאוזן לכיוון היציאה מהבניין.
בשלב הזה, התחלתי לפחד, לא הרגשתי מצב של חוסר אונים כמו סיוט כי ידעתי שעל אף המצב הלא רגיל אשר יצא משליטה, אני עדיין יכול לשנות דברים. ראיתי שיצאתי מהבניין שיצא כבר מהחלום בגלל חוסר הרלוונטיות שלו למצב המוזר ועכשיו התקדמתי על פסי הרכבת שכביכול הכרתי אבל לא באמת ידעתי לאן הם מובילים, הבחור רץ ליד המעלית ודאג למשוך איזה מנוף ששלח אותי למסלול פגיעה ישירה באיזה קרון שעמד בהמשך הדרך, הבחור נעלם אחר כך ואני התקדמתי ונראה אף שהמהירות הואצה על אף שהייתי במישור ולא היה משהו אשר דוחף את המעלית קדימה.
נהייתי לחוץ מאוד בזמן והחלטתי לפעול, לא מצאתי כפתור לעצירת המעלית, או נכון לעכשיו, הקרון, והחלטתי לקפוץ, הפרדתי את הדלתות של המעלית עד כדי חריץ דק ולאט לאט עד הסוף, תפסתי את עצמי על המעקה של הדופן והוצאתי את עצמי כך שרגלי התחכחו בחצץ, פחדתי שאם אקפוץ אאבד שליטה ואתגלגל הלאה לפסים המקבילים שם כל הזמן היתה תנועה של רכבות, אבל איך שהוא הצלחתי לשחרר בזמן שהיה מתאים ונפלתי ממש טיפה ותוך מספר שניות כבר הייתי בחזרה על הרגליים.
הקרון/מעלית התרסקה בקרון העומד בקול גדול מיד לאחר שניה או שתיים רצו לכיווני מספר אנשים. הזקן שפגשתי בעזריאלי בראשם, אישתו של גדרון, בחורה יפה אחת שנגנה על גיטרה ועוד שני בנים שלא הכרתי. האיש הזקן אמר לי שהוא ידע שהמעלית שלי תצא משליטה ותתנגש בקרון, ושהוא ידע שאני אנצל, שיש לי כח מיוחד כזה, ושכל החברה שם הם מעריצים שלי, זאת שבעלה מנגן על מפוחית, אמרה לי שהיא לא יכלה להתאפק לספר לי אבל לא רצתה להרוס את ההתנהלות של הדברים כפי שהם אמורים לקרות. חשבתי לעצמי WTF איזה חלומות מוזרים יש לי, ואז רוני התקשר ממיאמי והעירה אותי.

רשומות קשורות

• 27 באוקטובר 2007 -- שבוע עמוס (0)
• 26 בפברואר 2007 -- הזמנה (3)
• 12 בינואר 2007 -- פתאום הכל שונה (3)
• 3 בינואר 2007 -- חכמת חיים (0)
• 2 בינואר 2007 -- חידה (2)

אתמול היה כאן הצוות של רשת הם צילמו אותי לתוכנית שתחל ב16.7 וגם החתימו אותי על הסכם בו אני מתחייב לא לדבר על התוכנית בכלל, זה כמובן תקף גם לבלוג שלי ועכשיו אני במגעים איתם לאשר לי לפרסם את מהלך העניינים כאן. מה שכן מותר לי לספר זה שהיה ממש מהנה, יצא לי לטעום איך שחקנים עובדים מול מצלמה וזאת היתה הפעם הראשונה שלי מול מצלמה, אני מקווה שהייתי בסדר. צוות ההפקה שהיה כאן עשה כל שביכולתו בשביל שאני ארגיש בנוח אבל לפעמים קצת הרגשתי שפרטיותי מחוללת כאשר כל הצוות בחדר שלי נוגעים לי במיטה (להלן: הסט) ומתרוצצים בין דלת אמותיי.

שלשום אני וצחי לנקרי היינו באושן בר, הוא קיבל משוקס תלוש על סך 250 ש"ח לארוחה זוגית. (מעניין, שוקס אף פעם לא מחלקים לי מתנות) בכל אופן החלטתי שאני חייב לאנשים שמתכוונים ללכת מתישהו לאושן בר בהרצליה מה הם מקבלים שם. במסעדה עם שם אמריקאי מדי, ואווירה פְּסֵאוּדוֹ-יוקרתית מדי, אתם מקבלים מנות קטנות מדי, במחירים יקרים מדי בעוד השרות איטי מדי כאשר המקום בכלל ריק כמעט לחלוטין. השרימפס ברוטב חרדל עם בצלי שאלוט שלי היה עשוי בצורה סבירה אבל לא תאם בהחלט את המחיר של כמעט 80 שקל (ועוד לכמות של בערך 8 שרימפסים) הרוטב היה קצת יותר מדי ממוסחר עם טעם לוואי של קופסאת פלסטיק ובצי השאלוט היו צמיגיים מדי לטעמי. שיפודי הבקר של צחי הגיעו מלווים בפירה שלדעתי היה פנינת הערב אבל עדיין לא השתווה לפירה הזול (והמדהים) שמגישים במוזס והבשר שהגיע על שיפודים שצחי תיאר כקיסמי שיניים היה צמיגי יותר ממסטיק (אני מניח שגם יקח לו בערך אותה תקופה להתעכל) ובנוסף היה חסר כל טעם ייחודי כך שצחי (כפרה עליו) מצא את עצמו מנער מלחיה רועשת מעל הצלחת.

ישבנו קרוב לבר הקטן (כל כך קטן שאני באמת לא מבין איך צרפו אותו לשם המסעדה) ומעלינו היה תלוי ציור לא חתום של אמן לא מוכר. מדי פעם במהלך הארוחה נשמעו דפיקות בקיר כנראה מכיוון הראנינג סושי הצמוד ואני דאגתי שמישהו ידפוק ממש חזק על הקיר שם ואז התמונה תיפול, וכמובן יאשימו אותי ואת צחי.
הקינוח היה טעים עד סתמי, אני באמת לא יודע איזה קינוח צחי הזמין אבל הוא לא היה מיוחד עד כדי כך שאני אבדוק ואזמין אותו בפעם הבאה, שאגב, לא תהיה.

אחר כך ביקרנו בריף-רף והיה די נחמד חוץ מהעובדה שנראה שהמקום דועך והקהל בהחלט הופך להיות קהל גרוע. אני מניח שהריף בחיים לא יצליח לעשות את מה שהפרילנד עשה.

אתמול אגב, הריף היה סגור.

רשומות קשורות

• 12 בינואר 2007 -- פתאום הכל שונה (3)
• 10 בספטמבר 2006 -- טוב, החל ממחר מיי בלוג (6)
• 5 ביולי 2006 -- דברים שכבר מותר לספר (5)
• 28 ביוני 2006 -- אתם רוצים גם להיות סלבס? (5)
• 28 ביוני 2006 -- הברזל 23 (4)