דוד אבוטבול

אתמול עבר עלי לילה ללא שינה, אפשר לראות לפי שעת הבלוג האחרון. אחרי שכתבתי הלכתי להתקלח וללבוש מדים ירוקים כזית ויצאתי לי באוטובוס של 6:25 ממודיעין לתל-אביב. הנסיעה היתה די גרועה, האוטובוס היה מלא לעיפה באנשים מסריחים (אני לא מבין איך זה אפשרי להסריח על הבוקר? איך לעזאזל פותחים יום בחיים כשמסריחים? אלוהים, אני הייתי חולה ומת מעייפות והתקלחתי) ויד המקרה גרמה לכך שישבתי ליד איזה בחור (מסריח או לא, זה לא משנה - הכל התערבב באוטובוס, אפילו הרושאס שלי נעלם בן בתי השחי וגועל נפשם של עמיתי לאוטובוס - ראבק, חורף לא אומר שאפשר לא להתקלח.) לאחר שהגעתי לתחנה הישנה בתל אביב ופספסתי את 85 בדקה קטנה, החלטתי לעבור לתחנה של 42 ו26 ובדיוק פספסתי גם את 83, לבסוף הגיע קו' 26 הגואל ולקח אותי למעוז חפצי - גלי צה"ל. כשהגעתי ישבתי לסיגריה עם המרכזנית, אני די מחבב אותה, אבל היא הייתה במצב רוח רע שלא עזר לי ולו לא בטיפה להתגבר על היום הקשה והארוך שעבר עלי ועוד יעבור. ב08:01 סרתי למשרד הרס"ר, אספתי טופס 102 (הפניה למרפאה) ויצאתי עם הפקיד של הרס"ר שגם הרגיש לא בטוב. כשהגעתי לשם עברתי את הפרוצדורה שדי התרגלתי אליה בזמן האחרון "חייל קם עושה אינהלציה" … "חייל קם הולכת מיון" ומשם כבר הגעתי לחדר מיון של וולפסון שהיה הרבה יותר קרוב מזה של אסף הרופא. במיון של וולפסון הרגשתי ממש כמו בחדר מיון של אי.אר, כל הרופאים התנפלו עלי, אפילו פגשתי שם רופאה צעירה שמסתבר שהיא די שכנה שלי (גרה במכבים) אם מישהו מכיר רופאה שעובדת במיון של וולפסון שגרה במכבים, תגידו לי, כי היא היתה חמודה מאוד ויש מצב שהייתי רוצה לשמור איתה על קשר ידידות. גדול עלי? אחרי שעשו לי את רוב הבדיקות לראות שאני לא הולך למות ברגעים הקרובים, דחפו לי זריקה לווריד של סטרואידים, היה די מוזר, היו לי רעידות וסחרחורות והתחלות של בחילות, מה שלא עזר בכלל זה אינהלציה של סטרואידים לא מהולים במים, שממש גרמו לי לרצות להקיא את הנשמה שם, אז אמרתי לרופאה שאני לא יכול לעשות את זה, היא ביקשה שאנסה, ואני על אף היותי חייל אמיץ, נכשלתי במשימה. אחרי זה שלחו אותי לצילומי חזר ומערות האף, כשהרופא בדק אותם זה היה די מגניב כי היה אפשר לראות את העגיל שלי בצילום, חיחי. זה היה רופא אף אוזן גרון שדחף לי מקלות וסיכות לכל מני חורים בפנים, לא ממש ידעתי איך לקבל את זה, אבל בכללי, מאוד חודרני ולא נעים. לבסוף ביקשו ממני להמתין בחדר המתנה של המיון, אני נרדמתי שם בשינה טרופת סיוטים וחלומות מתוקים, שינה של 5 דקות פה ו5 דקות שם. כל פעם מפחד שקוראים לי ואני לא שומע. לבסוף הנוזלים שאגרתי במשך היום, ביקשו לצאת, וסירבו להקשיב לבקשתי להתאפק, אז קפצתי לאיזה קריאת טבע בשירותים וחזרתי בדיוק למנוחה נעימה ולמודת נסיון של שינה במיון, ואז העירו אותי, כנראה שהיה להם מאוד עמוס במיון כי אף אחד לא הסביר לי ממש מה אני צריך לעשות, הביאו לי מרשם ודף המשך טיפול ושלחו אותי להשתחרר. כשהגעתי לדלפק השחרור שמתי לב שיש לי עדיין וונטיל מחובר לווריד של יד שמאל אז חזרתי וביקשתי שיוציאו לי אותו כי אין לי מה לעשות איתו. אחרי שהשתחררתי מהמיון גיליתי להפתעתי שבכלל לא שאלתי אם קיבלתי ימי חופש, לא שהיה אכפת לי, היה מספיק לי יום אחד בשביל לסדר את הראש אחרי הלילה חסר השינה, בדקתי בדף השחרור וגיליתי שצ'יפרו אותי בארבעה ימי מנוחה בבית.

הבטחתי לבועז לנצל את ימי החופש בשביל לעשות משהו שתכננו במנוע של קורקי, אני מניח שכשמחר לכשרותה תטוס, אני אהיה הרבה יותר חופשי, אבל מתגעגע.