אפר' 20
תסריט ובימוי: רות סגל
משתתפים: בועז רימר, רות סגל, שי נוי, אוטובוסים
צילום: שי נוי
אפר' 16
22 ימי זכרון חלפו על פני.
ביקור אחד משמעותי בפולין/צ'כיה וגרמניה ואין סוף בדיחות שואה. כאלו עם טעם טוב, כאלו עם גוון שחור ועוד כאלו שאני מתבייש לספר. מדי שנה אני שומע עוד עדויות. עוד סיפורים, כל טקס נושא איתו סיפור שגורם לי לבכות מבפנים, ממש, דמעות מלוחות כאלו, אבל רק מבפנים. כשחזרתי מפולין אולי ירדה דמעה אחת כשנכחתי בטקס הזכרון. באושוויץ חלקתי ליהודים שנשארו שם כבוד נוסף ולא אחרון בהחלט כאשר שרתי ביחד עם חברים לשכבה. שירים עצובים, של זכרון. והיום הזכרון הזה הוא חלק גדול ממני.
אני לא חושב שהסיפורים יפסיקו לזרום ולהישמע, שישה מליון יהודים זה לא פחות משישה מליון סיפורים. אלו שלא יכלו לספר את שלהם ולא הצליחו להעביר את מילותיהן הלאה באמצעים של כתיבה או דיבור. את סיפורם נותר לנו רק לגזור ולדמיין מרסיסי הסיפורים האחרים שגולשים אט אט מהמודע אל הדמיון.
השירים ברדיו מפגרים. אני לא מעוניין לשמוע שירים. אני מעוניין לשמוע סיפורים. אני מעוניין לגמוע זכרונות שלא שלי. בשביל שאוכל להעביר הלאה, לדור שלא ידע. בשביל שאוכל לקום בבוקר ולהגיד תודה למדינה שאני חי בה.
הרשו לי לשתף אתכם שיר, שלא אני כתבתי.
נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
אפר' 01
רות סגל לומדת קולנוע, אני לומד משחק.
לפני שבוע ומה, רות סגל הציעה לי לשחק בסרט סטודנטים שהיא יוצרת. אמנם אין לי נסיון במשחק או בכלל בעבודה מול מצלמה (מי-בלוג לא באמת נחשב) אך הסכמתי.
היום בבוקר הגעתי ולהלן התסריט של הסרט ביחד עם הערותי על התהליך. מקווה שתהנו ומבטיח לקשר כאן לסרט לכשיהיה מוכן.
את ארז משחק בועז רימר, אנוכי את אופיר, רות סגל מביימת ומשחקת את אלה.
1.חוץ רחוב.יום 1
לפריים נכנס בריצה ארז, גבר בשנות העשרים לחייו, הוא מנסה להספיק לתפוס את האוטובוס ומפספס. הוא מגיע לתחנה ומנסה להסדיר את נשימתו. הוא מסתכל על השלט של מפת המסלול על התחנה. הטלפון שלו מצלצל.
(לא הייתי בצילומים של הסצנה הזאת אבל לפי מה שהבנתי ארז פספס את האוטובוס.)
ארז
כן, פספסתי אותו. כן, כן אני מבין.
טוב אני אגיע ונראה.
הוא מנתק את הטלפון ונשען על התחנה. אוטובוס מגיע.
2.פנים דירה.יום 2
ארז עומד מול דלת דירה, הוא דופק על הדלת. פותחת לו את הדלת אלה, בחורה צעירה. היא מסתכלת עליו במבט מודאג ומחבקת אותו.
אלה
הוא ככה כבר שלושה ימים,
כשהוא מצליח להירדם הוא מתעורר בצעקות
אני חושבת שהוא תמיד צועק "אבא".
ארז
הוא לא היחיד שלא ישן.
אני לא מבין איך את כל כך רגועה
אלה עוזבת את ארז
אלה
תפסיק לרחם על עצמך
אלה מפנה את גבה לארז והולכת לחדר פנימי בדירה, וארז הולך אחריה
בחדר אופיר גבר בשנות העשרים לחייו, יושב על כיסא מול מסך מחשב. הוא מתנדנד על הכסא. ארז מתיישב על כיסא לידו, הוא מסתכל עליו מודאג. אופיר ממשיך להביט על המסך אלה מלטפת את שיערותיו של אופיר, היא לוחשת.
(הנה אני, יושב מול מסך מחשב, באופן רפטטיבי נע וזז קדימה ואחורה, ארז מתיישב לידי, הוא מסתכל עלי מודאג…)
אלה
תראה מי פה.
ארז מניח את ידו על ידו של אופיר. אופיר מסיט את מבטו עליו בתנודה חדה. הוא שולח את ידיו לצווארו של ארז, מקים אותו מהכסא, מצמיד אותו לקיר וחונק אותו. אלא מרימה כסא ומתקדמת לעברם.
(זה היה לי מאוד קשה, לבוא בצורה אגרסיבית כלפי בועז, אני חולה על בועז ופחדתי לפגוע בו.)
3.פנים. דירה אחרת. יום 3
כותרת:
20 שנה קודם
רכבת צעצוע נוסעת על רצפת החדר, שירי ילדים נשמעים ברקע. דלת נפתחת וצעדים נשמעים. כף רגל של אדם בוגר עומדת על הרכבת, עוצרת אותה ומעיפה אותה מהפסים. צילום מזווית נמוכה מגלה את דמותו של אבירם, גבר כבן 40 שיכור עם מבט מטורף בעיניים.
הרכבת התחלפה, עכשיו היא דומינו-ראלי 
אבירם
ארז, צא החוצה לשחק. אלה, את נשארת איתי ועם אופיר.
אתם צריכים לעזור לאבא.
4.פנים.דירה.לילה 4
ארז מתעורר, הוא קשור לכסא. אלה מניחה על השולחן מולו כוס מים. אופיר מתיישב מולו על ספה ושותה מכוס המים. ארז מטושטש מהעילפון שחווה זה הרגע, מתקשה בדיבור וממלמל.
ארז
היי, אופיר? 'תה בסדר
(אתה בסדר, לא בקטע של פסיכי? מתוך דאגה)
ארז מחייך בקושי רב, אופיר מחייך גם.
אופיר
אני בסדר אחי
ארז מתחיל להתפכח, הוא שם לב שהוא קשור והוא מפסיק לחייך.
ארז
בוא, שחרר אותי
אופיר מפסיק לחייך.
(זה קשה להפסיק לחייך כשבועז יושב מולך קשור סאדו מאזו סטייל)
אופיר
לא יכול. לא סומך עליך
ארז מפנה את מבטו לאלה.
ארז
נו, שחרר, שחרר אותי.
ארז מתחיל להתנועע בכיסא שלו
אופיר
לא יכול אחי, לא יכול. לא סומך עליך.
(את האמת, רציתי לקום ולשחרר אותו, אחרי הכל הוא אח שלי, אבל רות אומרת שהדמות שלי פסיכית וחסרת רחמים…)
אופיר שולף אקדח, התמונה נעלמת ורעש ירייה נשמע.
(אז הרגתי אותו)
5.חוץ רחוב. יום 5
כותרת
שבוע קודם
לפריים נכנסים בריצה אופיר אלה וארז. ארז מפסיק לרוץ ונצמד לקיר עם גבו ומתיישב. הוא מסתכל על ידיו מכוסות הדם. אופיר שם לב שארז נעצר, הוא הולך אליו, על פניו של אופיר סימנים של דם.
(רות רצה כמו הומו)
אופיר
מה יש לך, בוא בוא
(אני לא מבין למה אח שלי נעצר, אנחנו רצים מאיפהשהו לאנשהו)
ארז
הרגתי את אבא, הרגתי את אבא
(יופי שרלוק)
ארז מפנה את מבטו לאופיר
ארז
הרגת לי את אבא
(יופי ווטסון)
אופיר
זה לא הזמן לרגשות אשם אחי, בוא, בוא.
(בוא! בוא!)
אופיר עוזר לארז לקום והם ממשיכים לרוץ ויוצאים מהפריים.
סוף.
צילם: שי נוי
דצמ' 28
להקה חדשה שאני מקים כאן בירושלים (דרושים: באסיסט ותופאי)
ובנתיים סקיצה של שיר שאנחנו עובדים על הקלטות שלו
שם השיר: דירה מספר 2
שם הלהקה: אין עוד שם
מילים: ליאור החמודה ודוד אבוטבול
לחן: דוד אבוטבול
גיטרה חשמלית: איציק דרורי
לינק לשיר כאן!!!
להזכירכם
סקיצה ראשונית
הוקלטה עם מיקרופון שעלה 10 שקל
והמון רצון.
מילים:
גיל נמצא בחדר הראשון
הוא מבלה את הזמן בשיעורים ובלישון
מדי פעם נאווה מתקשרת
הוא אומר לה, אמא, למה את חופרת
יולי נמצאת בחדר מספר שתים
היא בכלל רוצה להיות רופאת שיניים
כשהיא תסיים, זה לא יהיה רחוק
היא לא תשכח אותנו ותביא לנו גז צחוק
פזמון:
זאת הדירה
זאת השואה
שנה שלמה תקועים כאן
זה יגמר ברע
בחדר השלישי יושב אבוטבול
את רוב זמנו הוא מעביר בסוטול
החדר שלו נראה זוועה
והוא לא מנקה את הדירה
ובחדר הרביעי אנחנו לא בטוחים
גרה בחורה שלומדת משפטים
קוראים לה ליאור, כך כתוב על הדלת
ואין כמעט סיכוי שתראו אותה לומדת
פזמון:
זאת הדירה
זאת השואה
שנה שלמה תקועים כאן
זה יגמר ברע
תסתכלו קצת ימינה, יש לנו עוד חדר
בו יושב אמיר ושומר על הסדר
הוא ממחזר בקבוקים בטירוף
ומי שזורק לפח סכנה שיעוף.
יש גם מקלחת ושני שרותים
המטבח סבבה, האנשים פשוטים
נאה הדירה ונאים השכנים
שנאה למנאייק אבל אנחנו לא סופרים.
פזמון:
זאת הדירה
זאת השואה
שנה שלמה תקועים כאן
זה יגמר ברע
[הערה, הועבר לארכיון האישי. מי שממש רוצה לשמוע את השיר יכול לבקש יפה בדוא"ל]
דצמ' 25
ג'יימס בראון, אחד היוצרים האהובים עלי מבטן אמי ועד היום אשר קולו, מקצבי שיריו והמוזיקה הייחודית שלו העניקה לו את הכינוי סנדק הנשמה (GODFATHER OF SOUL) עזב אותנו היום.
מבחינתי הוא אחד המייסדים הגדולים של מוזיקת הפאנק והדיסקו.
בן 73 היה במותו, אושפז בבית חולים אתמול ומת ב1:45 בבוקר, היום מסיבה לא ידועה, כנראה סיבוך של דלקת הריאות בגינה אושפז.
"I wanted to be somebody"
דצמ' 13
את שני הקליפים הבאים ראיתי אצל פיירמן והתלהבתי
דצמ' 05
שני הייקו-ים לליל ירח מלא 04-12-2006
הירח מלֹא
מוקף כוכבים הוא
אך בודד נותר
בגאות הים
ובשפל הארץ
נוצץ בלבן
אוג' 29
הקשר בין השואה לסושי נשאר תלוי על חבל דק מאוד שמורכב מחוטי לוח הזמנים שלי בערב שני שעבר.
הערב התחיל בקריאה של דור(מכר) שלליטל(ידידה, אולי?) יש כרטיסים להצגה והיא נותנת אותם בחינם בגלל שלא מתאפשר לה ללכת. כמות האנשים שקפצה על ההזדמנות לראות הצגה היתה מזערית, אילולא אני, כנראה שואפת לאפס. ביחד איתי קצת פחות.
להצגה נכנסתי באיחור של כרבע שעה אז לא אוכל לסכם אותה מנקודת מבט ביקורתית, אבל להרעיף עליה תשבוחות אוכל גם אוכל. בתור בן אדם שמאוד מחובר להיסטוריה שלו אך לא לוקח דברים בכובד ראש, אני מרשה לעצמי לצחוק על עניינים מקאברים ככל שלא יהיו, ברגע שיצאו מטווח הפגיעה המיידי, בין אלו יש גם אסונות שונים והשואה. הלז, אמנם מהווה מקור להתבדחויות אין ספור, אך אני תמיד דואג ללמוד, לחקור, להבין ולדעת דברים ולא רק לצחוק עליהם.
שם ההצגה: מומיק
תאטרון: גשר
אולם: נגה
הצגה של יום שני, 28.08.06 שעה 20:30
עיבוד: יבגני אריה וילנה לסקין
בימוי: יבגני אריה
בהשתתפות: אמנון וולף, גיא קרסנר/ יהונתן פרנקו, רות חיילובסקי, לאוניד קנייבסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, אלכסנדר סנדרוביץ', יבגני טרלצקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב/ ולדימיר חלמסקי, ויקטור סוקולוב.
יש עוד, שווה להכנס! »
יולי 20
חגי גילר, חברי לאולטינט והשסק האגדי, מחפש אותך, בחורה עם חולצה של משחקים של לוקאסארטס (יומו של הטנטקל ואי הקופים 3) וגיטרה אשר הולכת ברחוב ומדברת עם חגילר בלי לתת לו את הטלפון שלך, כלבה חצופה. אם את מזהה את עצמך, צרי קשר עם חגי בהקדם.
יש עוד, שווה להכנס! »
יוני 17
אמא שלי מכרה את הבית. הבית שלי.
איפה שהוא תמיד שמתי את מבטחי בבית הזה, הבית של ההורים שלי.
עכשיו כשהם גרושים זה נראה כאילו כבר אין לי במה להאחז ויותר מזה, עכשיו אני צריך גם להתמודד עם הזכרונות של ח'.
צריכים להיות אמיצים ולעמוד בגאווה מול החיים.
אבל לפעמים אפשר לכתוב משהו בשביל להוריד איזו אבן מהלב, הנה שני הסנט שלי:
תגובות אחרונות