אבוטבול

הבריסל'ס ברחובות (כך במקור, בריסל'ס ולא בריסלס מלשון Brisel's) מקום שמתיימר להיות מעוז הוואפלים הרחובותי. המסעדה ממוקמת בהרצל 220. ידוע לי שיש גם מסעדה בתל אביב העונה לשם בריסלס, לא ידוע לי אם הבעלים הם אותם בעלים אך אני מניח שאם כן אז הפוסט הזה מתייחס גם לסניף בתל אביב.

בכל אופן, מסתבר שלהכין וואפלים בלגים הם יודעים, אבל בשער הדברים הפגם קיים ושולט, הרשו לי לפרט.
1. בעל הבית, לא חביב, זועף פנים ללקוחות שאינו מכיר ומרשה לעצמו להתנהג ללקוחותיו כאילו המקום שלו, לא כך בעל בית של מקום המארח סועדים צריך להתנהג.
2. התפריט היה מגוון ועשיר עד מאוד אך בשורה האחרונה מכל הדברים שהזמנו היו במלאי רק ואפלים בלגים וגלידה (אה, גם קוקה קולה בקבוק זכוכית, לא קר מספיק.)
3. על אף שהמקום בשטחו לא יותר גדול מהסלון שלי בריבוע מלצר אחד תפקד באופן כושל, את מה שהזמנו מהתפריט לא ידע לתרגם למעשים ואינספור פעמים חזר בבושת פנים ל'ברמן' בשביל לבדוק אם יש להם 'ויסקי', ברמן לא קורא לJ&B ויסקי, וJ&B זה לא ויסקי, אגב.

אז אם באמת חשקה נפשכם בוואפל בלגי יאמי יאמי. אתם מוזמנים לקפוץ לשם, לעשות טייקאוואי ולשבת במקום קצת יותר נחמד, אולי כמו חניון ציבורי בדרום תל אביב, השירות שם לבטח יותר אדיב.


דוד, שמחפש ואפל עם יחס חם.

[לימים בתקופתי היפה בירושלים מצאתי את המקום המושלם, באבט - מומלץ]

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר אוכל, ביקורת, וואפל, קיטור, קריזה, רחובות

הקשר בין השואה לסושי נשאר תלוי על חבל דק מאוד שמורכב מחוטי לוח הזמנים שלי בערב שני שעבר.
הערב התחיל בקריאה של דור(מכר) שלליטל(ידידה, אולי?) יש כרטיסים להצגה והיא נותנת אותם בחינם בגלל שלא מתאפשר לה ללכת. כמות האנשים שקפצה על ההזדמנות לראות הצגה היתה מזערית, אילולא אני, כנראה שואפת לאפס. ביחד איתי קצת פחות.

להצגה נכנסתי באיחור של כרבע שעה אז לא אוכל לסכם אותה מנקודת מבט ביקורתית, אבל להרעיף עליה תשבוחות אוכל גם אוכל. בתור בן אדם שמאוד מחובר להיסטוריה שלו אך לא לוקח דברים בכובד ראש, אני מרשה לעצמי לצחוק על עניינים מקאברים ככל שלא יהיו, ברגע שיצאו מטווח הפגיעה המיידי, בין אלו יש גם אסונות שונים והשואה. הלז, אמנם מהווה מקור להתבדחויות אין ספור, אך אני תמיד דואג ללמוד, לחקור, להבין ולדעת דברים ולא רק לצחוק עליהם.

שם ההצגה: מומיק
תאטרון: גשר
אולם: נגה
הצגה של יום שני, 28.08.06 שעה 20:30
עיבוד: יבגני אריה וילנה לסקין
בימוי: יבגני אריה

בהשתתפות: אמנון וולף, גיא קרסנר/ יהונתן פרנקו, רות חיילובסקי, לאוניד קנייבסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, אלכסנדר סנדרוביץ', יבגני טרלצקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב/ ולדימיר חלמסקי, ויקטור סוקולוב.
קרא עוד…

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר אוכל, אמנות, אספסוף, סושי, שואה

את המם הזה מצאתי בבלוג של בבלוג של סקיפי. אמנם הוא לא טגטג אותי, אבל קשה להאמין שזה יגיע למעגל הבלוגרים הישראלים אלא אם כן אמשוך את זה מבין ידיו הקרות והמתות.

או משהו.

בכן:

ארבע עבודות שעבדתי בהן
1. בגיל 14 ניסיתי את מזלי בתור טכנאי מחשבים, לא צלחתי בדבר ורווחי הסתכמו בכ15 שקל, אחר כך השתמשתי בטמפלט של המודעות להצעת שירותי בתור בייביסיטר, מיותר לציין שאף אחד לא התקשר מאז.
2. לפני הגיוס עבדתי בחברת שמירה בשם "תום אבטחה" קיבלתי קרבין שלא ידעתי איך מתפעלים ומדי פעם בתוקף העבודה הזאת הייתי צריך גם לעזור במטבח של איזה אולם אירועים בנאות קדומים יחד עם ליאור אילוז.
3. בכיתה ה' או ו' עזרתי לבעל המכולת השכונתי תמורת טובות הנאה מתוקות כגון מסטיק על כל שעת עבודה, אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא משתלם והחלטתי לבקש סיגריות במקום.
4. ממש לכמה רגעים עבדתי בתור כותב תוכן אינטרנטי בחברת איי.אם אינטרמדיה אצל איזה בוס משוגע.

ארבעה סרטים שאני יכול לצפות בהם פעם אחר פעם
1. מטריקס
2. המדריך לטרמפיסט בגלקסיה
3. בחזרה לעתיד (כל הסדרה)
4. גברים בשחור 1

ארבעה מקומות בהם גרתי
1. באר שבע, לתקופה כל כך קצרה שאיני זוכר
2. ירושלים
3. רחובות
4. אוגוסטה, ג'ורג'יה, ארה"ב

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהב לראות
1.סברינה המכשפה הצעירה (אני יודע שכולם יצחקו עלי עכשיו)
2. פיירפלי
3. VH1 Killer animation
4. החמישיה הקמארית.

ארבע מאכלים שאני אוהב
1. סושי
2. אוכל של אמא
3. המבורגר בדיקסי
4. על האש

ארבעה אתרים בהם אני מבקר באופן יום-יומי
1. Corky Feed
2. Google
3. Slashdot
4. whatsup.org.il

ארבעה דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות
1. לחיות תקופה מסויימת מהיד לפה, בלי מחוייבות או מותרות
2. להצליח להכנס לספרי ההיסטוריה
3. לגעת במישהו באופן כל כך עמוק שהוא יקדיש לי ספר שהוא כתב
4. לכתוב ספר ולהקדיש למישהו שנגע בי עמוק בלב

ארבע אנשים שאני זורק עליהם את המם הזה
1. בועז רימר
2. מיכל גרוסברג
3. רות סגל
4. ג'ון דו

היום נסעתי לתל-חי להתקין זכרון במחשב של לקוח, הנסיעה היתה מייגעת ומתישה, כשחזרתי אכלתי במקום שנקרא "המסעדה של נימר", לא התלהבתי מהמיקום או מהסטייל שסבב את המקום, אבל השם נימר משך אותי מאוד, לפני כמה שנים התגלגל לידי ספר מיוחד מאוד בשבילי "עובר כל גבול" מאת א., לא טעיתי השם רשום כך, הסופר מתעקש להשאר בעילום שם, הגיבור של הסיפור, יואב, פוגש בדרך מקרה מאוד מוזר איש מודיעין לבנוני בשם נימר, משם מתפתח סיפור אהבה שיכול לקחת אותי לפעמים לקריאה שניה ושלישית לעיתים באותו החודש. אם אי פעם יצא לכם לפגוש את הספר, קראו אותו, המלצה שלי.

אגב, האוכל במסעדה לא מתקרב לטיב הספר.

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר אוכל, אספסוף, ביקורת

אם כן, נפלתי מכסא, נשלחתי לדגלן, אחר כך גם נפגשתי עם בועז לעל-האש או יותר טוב ברביקיו במסעדת עזרא ובניו, אם אפשר לקרוא למקום מסעדה בכלל. מה הולך שם: כשמגיעים מקבלים הלם תרבותי, אם בא לכם לרדת לעם, זה המקום, רוצים להרגיש כמו סלבס במינגלינג, אין מקום יותר טוב מהמקום הזה, האנשים שם, פועלי ארץ-ישראל ומשפחתם. מגיעים לפני-בזמן ואחרי יום עבודה קשה לאכול. כשנכנסים ניגשים ישר לדוכן הבשר שם קונים שיפודים, כל שיפוד עולה שישה שקלים (כן, זה די זול) משם עוברים ל'מנגליה' נותנים את הבשר לממנגל ואם יש לכם מספיק זמן לעמוד בתור, אפשר לרוץ ולהספיק לקנות חמוצים, צ'יפס, עמבה ופיתות/לאפות. אחרי זה הולכים לשולחנות (לא שוכחים לקחת מפה חד-פעמית מהכניסה לחדר אוכל) ומתיישבים לאכול. רצוי תמיד לבוא שני אנשים או יותר בשביל שיהיה אחד שידאג לבשר ואחד שיעשה סידורי שולחן ויביא צלחות וסכום. בסיכום כללי: אם אין לכם הרבה כסף – זה המקום ארוחה מפוצצת ממוצעת תעלה בן 40-50 שקלים חדשים לבן אדם. ואני מדבר על ארוחה שלא תרצו לקום מהשולחן לאחר מכן. הבשר די טעים, גם הצליה שלו איכותית מספיק בשביל לעבור אצלי את מבחן הבשר, אין מה לדאוג לטריותו, במקום עוברים אלפי אנשים ביום, כל יום אז אפשר להיות בטוחים שתחלופת הבשר משאירה את מה שעל המגש תמיד טרי. בסולם המסעדות שלי המקום מקבל 6/10 בגלל שאין שם כמעט אנשי נקיון, ניקיון השולחנות מתבצע על ידי כמה חברה צעירים שעובדים כנראה תמורת שכר מינימום ומרשים לעצמם לעבוד בחאפריות ובאיטיות שגובלת באי-עבודה, אני מניח שאם היה נהיה שם נקי יותר, גם המחיר היה עולה בהתאם אז אין מה לעשות, זה הצביון של המקום.

אז ישבנו שם, אני ובועז, הוא הראה לי חולצה שהוא רכש מהאתר פישטונה, אני הראתי לו את המדים שלי, החולצה באמת נראית איכותית וחמודה, אפילו שקיבלתי רק מבט חטוף אליה, אחרי זה דיברנו קצת על הא ודה בן ביס לביס ויותר מאוחר גם גיליתי טעות כתיב במסעדה, אני לא יודע למה להתלהב זה היה די צפוי, בכל אופן היו שם שני חצאי מדרגה, והם כתבו "זהירות, מדרוגת" במקום "זהירות, מדרגות" עכשיו, בקריאה ראשונה כמעט ואי אפשר להבחין בזה, אבל אחר כך רואים שיש בעצם טעות כתיב, אז לבסוף הצלתי אותם עם הניתוח הבא… "אם יש שם שתי מדרגות אבל בעצם, הן מרכיבות גודל של מדרגה אחת, אפשר לקרוא לזה מדרוגת" וביטלתי את הדיון סופית.

אחרי זה נפרדנו ואני נסעתי לביתי, בועז לעיסוקיו. לכשהגעתי הביתה עליתי למחשב והעתקתי לאולטינט את הפוסט שכתבתי בבסיס מכיוון שאין לי אפשרות לקרוא אולטינט בבסיס, ועכשיו גם את זה אני אעביר לאולטי נט. למי שמעניין אותו מה זה אולטי נט, אולי אספר באחד הפוסטים הבאים. עוד מעט אני זז לבסיס, אני אכתוב משם, אם לא אמות בדרך.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, אולטינט

פאף, אתמול בערב נפגשנו אני הדר, נטע ותום בבלאק, הבלאק זה החור החדש ברחובות ששייך לסלב צחי בוקששתר. עכשיו למה חור אתם שואלים, אז לא בגלל שהמקום זה חור, אלא בגלל שזה רחובות. המקום בכללי, מאוד מגניב כמובן שהיו לי כמה הסתייגויות שאפרט בשמחה אבל אם תשימו לב, המקום נכנס אלי ללינקים של המקומות שאהבתי לשבת בהם, נתחיל מההתחלה, הכנסת האורחים, כשנכנסנו אני ותום, הדר ונטע כבר ישבו וכירסמו להן צ'יפס, השומר היה די עירני על אף גילו המופלג והמארחות/מלצריות תמיד נותנות הרגשה שהן טיפה מעליך, לא יודע איך בדיוק להסביר את זה, אבל הן לא היו הכי מסבירות פנים, על עיצוב המקום יש לשבח, מלבד המקום הצפוף ומקומות הישיבה שדומים לצלחת בלונה פארק וחלקם בהחלט מרגישים ככה בסחרחורת ובוחסר המרחב האישי שהם עלולים להשרות עליך, העיצוב של המקום די נחמד, התאורה נותנת לך הרגשה של מועדון חשוך וצבעוני אשר מואר מספיק בשביל שתראה עם מי אתה משוחח, והסאונד נותן את אותה הרגשה של מועדון, רק שהווליום נמוך מספיק בשביל שתשמע את מי שאיתו אתה משוחח. יש אווירה ועיצוב נקיים מאוד, כאילו קווי המקום מתקדמים בצורות חלקות מסביב עצמם ואין כל נקודת סוף לפרספקטיבה של המקום. עיצוב שהייתי יכול לאמץ לחדר שלי בכיף. על הקיר המערבי יש כמה נורות שנותנות אפקט של סאטן שמתקמט על הקיר ועל הקיר הדרומי לוגו מסתובב של הבלאק, בקיר הצפוני יש יציאה לשירותים ובמזרחי את הבר. המלצריות מגיבות די מהר לשולחנות ולא נותנות ללקוחות לחכות יותר מדי זמן עם היד למעלה, למרות שנראה שהיו עושות עבודה יותר טובה אם הן היו עוברות בתכיפות יתרה ולא נותנות אפשרות ללקוחות להרים את היד למעלה. האוכל הגיע בזמן סביר אחרי שהזמנתי, משהו כמו 10 דקות. ועכשיו, האוכל, ההמבורגר היה בהחלט טעים בסולם ההמבורגרים שטעמתי עד היום בחיים שלי הוא עומד על ציון 8 ורק בגלל שהוא מתפרק כמו משוגע, אכלתי אותו בתוספת של רוטב צ'ימיצ'ורי שעושה אותו באמת מיוחד. הצ'יפס די איכזב אותי כי ברור מאוד שהצ'יפס מוכן מראש ורק מטוגן מהקפאה. ממש כמו בבית.

אחרי הבלאק הייתי עייף אז בסוף יצאנו הביתה, עוד מעט אני צריך להגיע למשרד, יהיה טוב אני מקווה. התחלתי לכתוב גם בלוג באנגלית, בשביל להתאמן על האנגלית שלי, אז אם אתם רוצים יש את הלינק כאן.

ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר אוכל, בורגר, בשר, צחי בוקששתר, רחובות

החייל האמיץ שוב במשרד, עכשיו, בין תקלה לביקור במרפאה כותב את הרשומה הראשונה של השבוע. מה היה לי ביום שבת… מפגש של פיג'ו סיטרואן ספורט ישראל שלא הגעתי בגלל שחרפתי כמו דוב, ביקור די קצר אך מעניין גסטרונומית אצל הסבתא המרוקאית בקרית מלאכי, מפגש עם כולם (מיכל, צחי, רות, בועז, בורלא, אסיף והדר שאני חולה עליה) וערב די משוגע שנגמר בצורה פחות יפה ממה שיכל היה להיגמר בה. בואו נתחיל. יום שישי בלילה, כמו שאתם יכולים לקרוא בבלוג, אני קצת שיכור בבית של רותה מחכים במאנצ'יז של אלכוהול להמבורגרים שמגיעים שעתיים אחרי ההזמנה, מנסים למצוא להורים שלה מקום לשבת בו בשביל שהם לא יפריעו לנו לעשות רעש ובלאגן, בו זמנית, משחקים בלאק ג'ק על אלכוהול, כמובן שהבית תמיד מנצח (אני הדילר ונראה כמו בית) אז שתיתי בערך הכי פחות. לבסוף הערב נגמר בשלום כאשר ההמבורגרים והצ'יפס חוסלו בגרגרנות יתרה על ידי ועל ידי בורלאונה, והצ'יפס של רותה חולק בן הגרגרנים הגדולים כי רעבונה חלף. לבסוף הואילה בטובה התותה והקפיצה אותי ואת בורלא הביתה, הלכנו לישון שיכורים אך מרוצים ביודעין שצריכים להתעורר בסביבות תשע בבוקר בשביל לשטוף את הרכב. בשמונה וחצי השמש התדפקה על זכוכית חלוני וביקשה כבדרך אגב עלייתה לשמים גם להעיר אותי למען אשטוף את הרכב שלי, ברב כבוד לשמש סגרתי את התריס, כיביתי את הפלאפון וחזרתי לישון. כאשר התעוררתי בצורה לא טבעית לחלוטין אך בהחלט לא על-טבעית (צעקות בבית) בשעה 13:00 בצהרי-שבת כבר היה מאוחר מדי בשביל להגיע למפגש אז נסענו אני בורלאונה ואמא שלי לסבתא שלי בקרית מלאכי. הגענו, היה טעים, כולם נהנו, פגשתי את סבתא שלי שלא ראיתי כבר כמה שבועות וחזרנו הביתה אחרי ביקור קצר ולא פורה אצל דודה שלי. בחזרה מלוס אנג'לס גמרתי אומר לא לצאת בערב שישי יען כי אימה גדולה נחה על ראשי, יום ראשון-בוקר-צבא. כמה שעות אחרי זה, אני, ליאור, רות ותום או לפי מילון מיכל; אני, האנאלפבית, רות, והמאותגר הידרואידית. נסענו לנו על כביש איילון בדרך לבאז-סטופ, אני די חיבבתי את המקום, זול אנשים לא מציקים, מלצריות מפגרות, מוזיקה נחמדה וכדורגל על מסך גדול, בכלל אווירה של חו"ל. מכאן העניינים מסתבכים: הדר היתה צריכה להחזיר את הרכב לאמא ולכן יצאה מוקדם עוד לפני שבועז, מיכל וצחי הגיעו, רותה החליטה ששום דבר מהתפריט של הבאז סטופ לא מספק את בטנה האנורקסית אז אסיף, מיכל, רותה וצחי שמו צעדם לכיוון המקס ברנר. כשהגיעו לשם גילו שהיה תור ארוך במיוחד והחליטו לסור לאמא הגדולה הלא-היא ביג-מאמא ולסעוד את נפשם בספגטי וקינוחים. ככה התפצלה לה המחלקה… כשסיימנו ארבעת הגברברים, בבאז-סטופ החלטנו להצטרף לאחרים אצל המאמא. בגלל שאני לא אוהב להתלכלך אני אתן למיכל לעשות את העבודה עם הרשומה הקוטלת שכתבה בעניין.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, במה חדשה, ליאור בורלא, משפחה, צבא

זהו, רשמית אין לי חיים, אני רות ובורלא שתינו די הרבה (הוא לא לידי לשאול למה הוא אחרון, אבל אני מניח שהוא היה רוצה לדעת, אז בורלא, כי אתה הומו). אני טיפה מסוחרר, שיחקנו בלאק ג'ק על אלכוהול, אני הייתי הדילר אז שתתי הכי פחות. לבורלא יש כל מני סיפורי סמים על מאנצ'יז, מעניין לי תתחת. עכשיו אנחנו בעיצומה של שיחת טלפון שבסיומה אמור לצאת אלינו משלוח של המבורגרים לבית של תותה, בו זמנית, ההורים שלה מאימים להגיע אז היא מנסה לשלוח אותם לבית קפה באזור. ראבק, אנחנו צריכים דירה בתל אביב או משהו. זה התחיל ממאנצ'יז רציני לפיצה אבל רותה שכנעה אותנו שתכין משהו, אחרי שראינו מה יצא, החלטנו פה אחד שצריך להזמין אוכל, ההמבורגרים היו האופציה היחידה מפאת המיקום החרא שלנו, הכל היה סגור. אמאלה ההורים של רות באים, בלאגן עכשיו אנחנו צריכים למצוא פתרון, ביי.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, אלכוהול, ליאור בורלא, סמים קלים, רות סגל

וגם קצת מיכל וצחי, למרות שהם התפרקו משם (יותר נכון המלצר העיף אותם ואני החזרתי אותם הביתה) בגלל שהם לא ידעו מלכתחילה שיש מינימום של מנה עיקרית (מה שמאוד מפגר, דרך אגב) בכל אופן, אני ובורלא הזמנו בקבוק יין אדום די טוב, אני לא זוכר את השם, אבל הוא היה די מוצלח. בכל אופן שקי ההומו פחד להשתכר משלוק אחד ולכן הוא משך אותו עד סוף הארוחה שגם אז הוא ערבב אותו עם שארית הקולה שלו ולאחר כבוד גם לא שתה אותה. המלצרים ניסו לחנך אותנו להיות לקוחות טובים יותר, בורלא ניסה לאכול להם את הראש, הוא לא הצליח כל כך אבל גם לא השאיר טיפ של 10%. בדרך לדיקסי עצרנו לתדלק ב"סונול" שילת על אף שהבטחתי לעצמי שאני צריך להתחיל לתדלק ב"דור" החדש שפתחו במודיעין. שם פגשנו בבחור חמוד ודוס חסיד של הרבי נחמן מברסלב, בורלא התחיל להשתגע ואיים לאכול לו את הראש, הברבא-רבי מכיוונו החליט שבורלא צריך לצאת לשדה ולצעוק אבא תרחם. לא ידוע מי נצח בקרב חסר התועלת הזה. בדרך חזרה תום ממש עצבן אותי, לפעמים הוא יכול להיות מעיק תחת, הוא ביקש שאסגור את החלון, אני לא רציתי, אז הוא התחיל להסתיר לי את המראה עם איזה עיתון, הוא גם לא הסכים לחגור חגורה. מפגר, עם איך שאני נוהג… בסופו של יום, היה די נחמד וגם הוצאתי את רוב האנרגיות שלי כך שאוכל ללכת לישון מוקדם ולנסות להוציא עוד גימלים מחר במרפאה יען כי היום הם נגמרו לי. וויש מי לאק.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, במה חדשה, יומיומי

אני מצטער שלא עידכנתי כשחזרתי אתמול מהסושי עם מיכל צחי ורות אבל כשהגעתי הביתה הרגשתי כל כך כבד שאם הייתי עולה למחשב, אני חושש שהקומה השניה הייתה מתמוטטת על הבית.
הדיל הוא כזה, אתה משלם 99 שקל, ואתה צריך לבלוס כמה שיותר סושי, המנות מסתובבת על בור מיוחד עם פס כמו בטרמינלים שלוקח אנשים ממקום למקום, זה בכלל משעשע יען כי אפשר להשתולל ולעשות כל מני עיצובים של צבעים של צלחות.
מה שלוקח אותנו לדבר הבא לכל צלחת יש צבע, אני לא כל כך זוכר את המחירון אבל הוא הולך משהו כדלקמן: שבלול: 16 ירוק: 17 אדום: 18 עוד משהו: 19 זהב:25. בסוף הארוחה סופרים כמה אכלתם ואז אפשר לראות אם יצאתם מורווחים או פרייארים, מקסימום אפשר להתרסק על שתי צלחות ניגירי טונה אדומה בסוף ולצאת מנצחים.
זה הדיל, אפשר גם לבקש מרק נבטים, וונטון, תירס או אחד אחר, לא זוכר, ארבעת המרקים הראשונים ברשימה או מיסו.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, סושי, שומן

אני אצל תום שקי עכשיו, לא הספקתי להתאפס על עצמי בבוקר והוא החליט שהולכים למרכז לאכול, הוא אכל כל מני דברים מהאוכל המוכן ואני אכלתי סופגניה ומילקשייק יוטבתה (ויסלח לי אייל, יוטבתה במלעל לא במלרע) בכל אופן, אני עכשיו מעדכן מאצלו בבית ורות אמרה שאני לא מזכיר אותה מספיק בבלוג שלי, אין לי מושג למה, כל משפט אני כמעט מזכיר אותה. רותה תותה עשתה פסיכומטרי אתמול, אני מקווה שהלך לה טוב. היא שקרה לי ואמרה שהיא תהיה חברה שלי אחרי הפסיכומטרי, מזל שהיא שקרה, אין לי אומץ לסרב לה. היא טסה לקנדה ביום שלישי הבא, הבאתי לה משקף של סקי כפפות ומגיני ברכיים שהיא טוענת שאי אפשר ללכת איתם. שתלך הפוטה הזאת. נראה אותה.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, קנדה, רות סגל