והילד הזה ניהיליסט (קיומי)
לא פעם הטרידה אותי המחשבה בצעירותי,
בדרך כלל בעודי חוזר ממחבוא התבודדותי.
האם שונה אני מחבריי, בני האדם
בכך שאיני מוטרד מענייני דיומא, ככולם.
מדוע זה נחשב כחטא בל יזוכה
שהילד מאמין, שזה כבר לא כל כך משנה
הכל בעצם כתוב באותיות קידוש לבנה
האדישות דרכה כאן קבע. דרך אנוש, נעלמה.
כשהוגה בך, יקירתי
נאלם אני דום
שירה אינה נוצרת בליבי
או שגוועת היא פתאום
מחילה ממך גברתי
על שעזבתי באותו יום
דמעות זולגות מעיני
כל לילה.
מנשק דמעה חמה מלוחה
דמיונית
מלטף קווצת שיער חומה ומדמיין
את ריחך באפי.
אין מטאפורה מספיק חמוצה
לטעם שהפך דייר קבע בפי
הים יכול לנחם לרגע קצר
אבל מיד אחר כך, אני שוב לבדי
תזכרי את הדברים הטובים
החיבוקים, הנשיקות, השירים
ותשכחי בבקשה. שאני בוכה
כל לילה
מנשק דמעה חמה מלוחה
דמיונית
מלטף קווצת שיער חומה ומדמיין
את ריחך באפי.
זונה זאת מילה נרדפת למבריזנית, למדתי עכשיו בפסיכומטרי
בדרך לא ידועה, פגשתי אותו
נראה הוא די בודד, והלך לבדו
עצרתי מרכבתי, וצעקתי 'בוא איתי'
ומאז היה לי רע, ואחי.
בידחנו וסיפרנו כל סיפור וחוויה
החזקנו ידיים וחיבקנו בגבורה
בדרך לא ידועה, אספנו אני ואחי
עוד את אלו הבודדים, בדרכים
ערב אדום אחד כסלוי ומוצל בספק
נשק לי אחי במצחי ואמר מסתלק
שאלתי על פשר מרות הדבר
אחי דאז הזיל דמעה ולא חזר.
בידחנו וסיפרנו כל סיפור וחוויה
החזקנו ידיים וחיבקנו בגבורה
בדרך לא ידועה, אספנו אני ואחי
עוד את אלו הבודדים, בדרכים
מבדח בעצבות ומספר על עזיבה
מלטף בדמעה עכורה יד בודדה
דרך לא ידועה נמשכת לבד, בגפה
ואלפי בודדים בצידה ימשיכו איתה.
אולי יהיה לך קשה להבין, כרגע אני לא מעוניין ביחסי מין.
כנראה קשה לך קצת לקלוט, שהמבט מכוון לעיניים, ודווקא לא לריאוֹת.
מעניין יהיה לשמוע על שיש לך להשיב, עשרות גברים שמעו, אני הראשון שיקשיב.
אחרי שאבלע צרותייך, אעמוד איתן בנעלייך, אשמח להיות בין זרועותייך ולשאוב אל גופי את חַמּוּקַיִך
השמש מצמצה אל חלוני לרגע, מלבד נוף הכנף שהייתי רגיל לראות מהחלון העגול נוספה גם אבקת ענן לבנה שלוותה את רגעי ההמראה עד שהיינו גבוה מעל הים. התקדמתי לאט לאט בדפיו של הזקן, משום מה זה היה הספר שהכי אהבתי לקרוא בטיסות, אולי כי המינגווי ידע להרדים אותי כל כך טוב, לא שינת שעמום, אלא שינה טרופת חלומות בעלי השראה המגיעים בזמנים כל כך קשים. בעוד נוגסים דגיגונים בחכתו של הזקן, משך את תשומת לבי ניחוח שהופיע לפתע בנחירי. בושם, אישה - חשבתי לעצמי. לפי הריח אלגנטית אבל רגשית מאוד, ידעתי להבדיל לפי הריח שאישה סיגלה לעצמה, מה האופי שהיא רוצה לשדר, ומה היא באמת. המשכתי לקרוא בספר כאילו איני מרגיש בנוכחות החדשה לידי אבל לשווא. המילים נסרקו על ידי העין, המוח היה עסוק מדי בלנסות להתוודע לאורחת החדשה.
סגרתי את הספר כבדרך אגב, הוצאתי מסטיק מכיס החולצה, ובקור רוח מוחלט ומחוייך פצחתי במונולוג אל גברתי השכנה למושב המטוס.
"את יודעת שבחברות תעופה בארה"ב הפסיקו לחלק חבילות בוטנים בטיסות בגלל אלרגיות שהיו צצות אצל אנשים במהלך הטיסה? על אף שניסו להעלות חבילות בוטנים ולחלק רק לאנשים שהתחייבו שאין להם אלרגיות, עדיין גרגרי בוטנים מיקרוסקופים היו מתעופפים דרך תעלות האוויר של המטוס וגורמות לאנשים התקפי אלרגיה… אבל אני גם יכול להיות לא משעמם, איך קוראים לך?"
היא צחקקה בילדותיות, "ג'וּלי, ואתה…"
-"איציק, אבל כולם קוראים לי צוּק"
היא שלפה את הספר מידי והִמְהֵמַה דבר מה חרישית. היא עיינה בדף האחורי ואז פתחה את העמוד הראשון בו קראה את ההקדשה ספק לי ספק לעצמה. 'לגיבור שלי, תזכור שאני תמיד פה בשבילך, מחכה שתחזור בכל פעם מחדש. אוהבת אותך.'
"אישתך?"
-"לא"
"חברה?"
-"לא"
"אקסית?"
-"אמא שלי. חטטנית אחת."
"סליחה, תמיד אהבתי את המינגווי…"
שתיקה.
לקחתי את הספר מידה ופתחתי בעמוד שעצרתי בו, הרגשתי שעיניה נחות עלי. היה קשה מאוד לעקוב אחרי הספר אפילו שידעתיו בעל פה - אז החלטתי לשמור אותו לזמנים רגועים יותר והנחתי אותו בתא של הכיסא מולי.
"זה הספר היחידי שאי פעם הצליח לי לחוש הזדהות עם כל הדמויות שמוצגות בו" היא ניסתה לשבור את הקרח שנוצר בנינו, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
עניתי לה בקרירות רבה "יופי" עצמתי את עיני ונשארתי ער עד שהמטוס נחת בפריז, חיכיתי שהריח יפוג מלידי ופקחתי את עיני, אני לא אוהב לטוס לבד. כשהייתי בטוח שאיננה לידי, אספתי את הספר וירדתי לטרמינל.
שמעי נא, אני ואת, שנינו, הגענו לפה היום בשביל להזדיין. אני אחדיר את גבריותי לתוך נשיותך. כנראה שאהנה מאוד, אם אבחר בכך גם את תהני. אולי אגמור לפני הזמן, אולי לא אגמור בכלל. אל תדאגי, זאת לא את זה אני.
תעשי לי טובה אחת ויחידה, כשזה נגמר זה נגמר. לא רוצה שתשני עירומה, בכלל תגידי תודה שיש מקום במיטה, תחסכי את הדיבורים שאחרי ותני לי לעשן בשקט ולשמוע מוזיקה שתשכיח את זה ששוב נכנסתי למיטה עם אחת, שמהתחלה רק חשבתי על תירוץ ללמה היא לא יכולה להשאר, מזלך שנגמרו לי התירוצים.
לא רוצה שנתכרבל, באמת שאפשר לוותר על כפיות, להזכירך גבירתי את באת להזדיין. לא למצוא בעל להזדמנויות חגיגיות.
הנחושת,מרוקעת כעדי. עוטפת את צווארי וגונזת את דרורי. מסתחררת סוב אין ספור, ואט חורטת בבשר נשמתי - את חיבוּרִי הבלתי נמנע, הבלתי נפרם, מהקרקע שבוצעת עצמה, קברי.
עוקבת אחרי, גונחת קלות כאם היית מתענגת על עצם מעשה ההליכה שקיימת בו ברגע. ואני מנסה להתחמק, בורח מצלילי תענוגך, מטהר דרך אחרת שלא תזכי לצעוד.
תגובות אחרונות