דוד אבוטבול

בוקר טוב לכל המשקימים לקרוא את הבלוג של החייל האמיץ, כרגע יושב ספק ער ספק בשלבי התעוררות מול המחשב מקליד מספק מילים לפני שיוצא לבסיס. אתמול בערב אני ובורלא הזמנו פיצה, היה מגניב, ראינו גם פיוצ'רמה, אני משוגע על פיוצ'רמה, היה את הפרק שבנדר מצטרף למאפית הרובוטים, בנדר הזה מצחיק. אחרי זה גלשנו טיפה באינטרנט, גם חיפשנו דירות בלי יותר מדי הצלחה ולאחר כבוד גם פרשנו לשינה עריבה ומתוקה. פספסתי את הטרמפ שהיה לי בבוקר עם השכנה שלי, ועכשיו אני צריך לזוז כדי שאני לא אפספס גם את האוטובוס, ביי!

משהו אומר לי שאני הולך להפסיק את פעילות הבלוג בזמן הקרוב מאוד, ואולי אני דווקא אחזור במרץ מלא, אני עוד לא יודע.

הייתי רוצה לקבל תגובות מאנשים שקוראים ונהנים או לא, אם כדאי להמשיך לכתוב.

אם לא אכניס את הבלוג לאתר הנצחה ואעבור לפרוייקט הבא שלי.

טוב אז עבר עלי השבוע כמעט הכי מחורבן השנה ואתמול בלילה היה כמעט הלילה הכי מחורבן השנה אבל כנראה שלו, אני מצפה לעוד יותר גרועים, היום בבוקר התקשרה על המפקדת הכלבה שלי ואמרה לי שאני הייתי אמור לעשות שישי. זיבי, אני עשיתי 3 שישי ברצץ כולל שבת אחת. למה תוקעים אותי, בכל אופן, היא הבטיחה לי תלונה, היא לא יודעת מול מי היא עומדת… יום ראשון יש את הצילומים של יתוש בראש וביום שני אין לי יותר מדי תעסוקה יום שלישי מגיע וכולי מלא התרגשות לקראת ערבמה שאותו אני הולך להנחות. אני מקווה שיהיה טוב, לא כל כך בא לי לכתוב מפאת השבוע המגעיל שעבר עלי אז אני פשוט אאכזב אותכם קצת ואעדכן שוב מתישהו.

די רגיל למען האמת, בוקר, צבא, שביזות יום ג' לפחות מחר יש לי יום חופש ואני עושה משמרת לילה ואז יוצא לחמשוש כיפי, זה כמעט מוציא לי את החשק מלהוציא גימלים ולעשות לי שלשוש. החלטתי להוסיף קטגוריה חדשה לבלוג שלי בה אני אשתף אתכם בדברים שאני מקבל בדואר, כל מני תמונות מצחיקות, סרטי צונאמי, דברים מפחידים ומשעשעים ודברים שלא כדאי לכם לפתוח כשיש אנשים שמסתכלים מאחורה. קצת כואבת לי השן ואמרו לי ללכת למרפאת שיניים, אבל אני מפחד מרופא שיניים ונראה לי שאני אמשוך את זה עד שזה יהיה קריטי, כמו כן גם נתפס לי השריר בבטן, אין לי מושג איך, לא עשיתי כפיפת בטן אחת כבר חודשים.

נו מילא, יהיה טוב, פוסט ראשון בקטגוריה החדשה בקרוב מאוד. אם יש לכם דברים שאתם רוצים שיופיעו בבלוג בקטגוריה החדשה אתם מוזמנים לשלוח לי למייל:  עד חמש מגה כל קובץ. אם זה יותר, תחלקו את זה בראר.

[באמת, אפשר לוותר על זה נכון?]

כל גופי רוטט מעצבים עכשיו, אני נרגז וכובש את יצרי רק בשאריות של שפיות אבל לא על זה שהתקבלתי לדגלן בטקס יום העצמאות בעל כורחי, אלא בגלל שהמפקדת שלי החליטה שהיא רוצה שאני אחזור לבסיס עכשיו, כל מי שהיה במיונים לא חזר לבסיס, למה אני צריך לחזור, למה אני צריך להרגיש פריאר? משהו אומר לי שמחר אני אהיה חולה. נראה מה ילד יום, בכל אופן אני אצטרך להיות בבסיס בערב, אבל לא ציפיתי שזה יהיה בשעה כל כך מוקדמת. (כאן מגיעה קללה ארוכה מאוד) יאללה, אחרי שעברתי את השבת בכיף ואפילו לא תפסו אותי יושן בשמירה (חייל אמיץ) פתאום מגיע הקטע הזה מהמפקדת שלי. דווקא ממנה לא ציפיתי להתלכלכות שכזאת. ועוד היא אומרת לי שאני מקטין ראש, מתחשק לי ללכת לטקס יום העצמאות רק בשביל להרחיק את הראש שלי מהמיטה החולה הנקראת מחלקת מחשב בגלי צה"ל בפיקוד ש'. (השם המלא שמור במערכת) טוב, צ'או.

אוף, עדיין החייל האמיץ, עומד על המשמר כמו כלב על חתיכת סלאמי חצי-טריה, שמרתי היום מאחת בצהריים עד שבע בערב ותיכף אני הולך לשמור עד שבע בבוקר, אני די משתגע, גם האינטרנט נופל כל הזמן וקוראים לי לעלות לחדר מחשב וגם המפקדת שלי לא עונה בפלאפון… מעניין איפה כל הפעמים שהיא אמרה לי "בשביל זה אני משאירה את הפלאפון פתוח, בשביל שתתקשר בכל זמן לכל בעיה" זיבי היא לא עונה. מקודם באו אלי רותה ומיכל החמודות שאני חולה עליהן, גם צחי ותום רצו להצטרף ואפילו בועז אבל בגלל בעיות צבאיות לא התאפשר הדבר. בזמן שאני כותב, השן שלי כל כך כואבת, אתם לא מאמינים, אני מרגיש את פעימות ליבי בתור כאבי תופת בשן בינה בצד שמאל למטה, אני מרגיש אותה גודלת לתוך בשר החינכיים שלי. בדיומני אני שומע אותה חורקת בשן שלפניה, גורמת להיא להצמד יותר חזק ולהכאיב לי, איה.

אלוהים, אני יודע שאתה לא קיים, תאמין לי, אני לא מאמין בך, אבל תעשה שהשבת הזאת תגמר כבר. בבקשה.

בין בוקר לצהריים, אני יושב במחלקת מחשב שבבסיס גלי צה"ל שביפו הרחוקה. זר בארצי בן בני-דודים. בכל אופן לענייננו, אתמול הייתה מסיבת כיתה נוסח שקי. כולם הוזמנו, אף אחד לא בא, בסוף חלק נפגעו וחלק סתם הלכו עם הרגשה רעה הביתה (ולאו-דווקא בגלל ההמבורגר של 'מוזס'). רות החליטה ללכת עם אסיף וסיוון, את סיוון ורות אני מחבב מאוד, עם אסיף יש לי קצת בעיה אז העדפתי להשאר עם אנשים שאני יודע שלא יחממו לי את הדם יותר מדי. כשהגענו לשם, כצפוי, שררה קטסטרופה, דרור ושלי כבר ישבו במקס ברנר עם ארבעה מקומות פנויים ואנחנו היינו בחוץ קרוב לשמונה אנשים, בסוף הוחלט לעבור למוזס ושם דרשו שנחכה בחוץ לא פחות מחצי שעה. מיכל צחי ונטע הרגישו שאין יותר מדי עתיד לערב והלכו לקיוטו-סלסה אם לא הייתי תלוי בתום מבחינת הסעה וכספים, הייתי מצטרף אליהם. חבל לי שגם הם נטשו. אחרי זה אני, הילה, בועז, תום ובורלא התיישבנו במוזס לא הרבה אחרי הצטרפו גם דרור קסטל ושלי מהמקס ברנר, סעדנו את נפשנו. אחרי זה תום האפס הפולני הכריח אותנו לעלות לדירה, היה מצחיק מאוד השכנה שלו התעצבנה רצח וזה היה שווה כל רגע, חבל לי שלא התממשה האורגיה בגלל שמולי, הנהג המהיר מדיזינגוף לא הסכים לבתק את בתוליו באורגיה עם אנשים מחצית מגילו.

היום בבוקר הייתי ילד רע, איחרתי לבסיס, אבל ממש בקצת, בזמן האחרון אני מאחר המון, עוברת עלי תקופה די קשה עם שעות השינה שלי, יתכן שזה קשור להפסקת העישון ואולי זאת סתם עייפות נפשית, אני מקווה שהיא תעבור בקרוב. ההתלבטות בנוגע לדגלנות עדיין עומדת ובכפות המאזניים עומדים כרגע החופש מהבית ומהבסיס לחודש וחצי ומנגד הקירבה לחברים ולנוחות של הבית, עצם התאריך של האימונים שנופלים לי על היומולדת וכמה הפקות שאני אמור להשלים בגלי צה"ל עד סוף השירות שלי.

אתמול המפגדת אמרה שאני לא יכול לצאת יותר לקורסים בצבא, זה הרתיח אותי כי היא הבטיחה לי קורס כשהגיעה ומאז היא דחתה אותי, עכשיו היא אומרת שאין לי מספיק יתרת פז"מ בשביל לצאת לקורס מזורגג, על הזין שלי יתרת פז"מ, אני שולט.

משהו אומר לי שבשבת הזאת אני הולך להספיק לערוך הרבה יצירות בבמה, ואולי גם לכתוב כמה פוסטים טובים וארוכים בבלוג. אם אתם תוהים למה, זה בגלל שאני שומר ואני הולך להיות פה החל מעכשיו עד ליום ראשון בצהריים אז אם יש לכם משהו בראש, רק תגיבו ואני שלכם. נשתמע.

התעוררתי לא מזמן לתוך עולם קר ואכזר, עולם שבו התריס סגור ורק מי שמתחת לשמיכה חי. כל מי שיצא מחוץ לשמיכה קפא במקום בלי אפשרות הפשרה. רציתי לשרוד, רציתי להציל את עצמי. הנסיבות הכריחו אותי לצאת ממתחת לשמיכה ולהתמודד עם הגורל האכזר אליו אני פונה. קמתי בעוז וקפאו לי הביצים.

סתם רציתי לספר, איך אני מרגיש בבוקר, כל בוקר. בוקר טוב. (מפהק)

כשאת אומרת שאת אוהבת, את פוצעת את הלב

על מה אני חושב כשאני יושב במשרד וכותב, בטח על דברים שעושים לי קצת כואב. איזה כיף זה לחרוז דברים שכביכול אמורים להיות בעלי משמעות עצומה אבל בפרקטיקה אינם יותר ממשחק לשון בשבילי. אז ככה, מה נשמע קוראים יקרים, אני מקווה שאצלכם סבבה כי גם אצלי די מאושר רק שאני חושש שבזמן האחרון אני מתחיל להסתבך עם שעות השינה בשנית. איחרתי למשרד היום, איחור של שעה, אפילו שהתעוררתי בתשע בבוקר ואפילו הספקתי להתארגן ברוגע, בלה-גארדיה היה פקק עצום נהיתה שם בריכת שחיה של מכוניות, בטח המפקדת שלי תפרגע אותי, היא גם ככה עצבנית. העצבים שלה הם הסיבה היחידה שבגללה אני שוקל באמת ללכת להיות דגלן.

נו מילא, תחזיקו מעמד.

אם כן, נפלתי מכסא, נשלחתי לדגלן, אחר כך גם נפגשתי עם בועז לעל-האש או יותר טוב ברביקיו במסעדת עזרא ובניו, אם אפשר לקרוא למקום מסעדה בכלל. מה הולך שם: כשמגיעים מקבלים הלם תרבותי, אם בא לכם לרדת לעם, זה המקום, רוצים להרגיש כמו סלבס במינגלינג, אין מקום יותר טוב מהמקום הזה, האנשים שם, פועלי ארץ-ישראל ומשפחתם. מגיעים לפני-בזמן ואחרי יום עבודה קשה לאכול. כשנכנסים ניגשים ישר לדוכן הבשר שם קונים שיפודים, כל שיפוד עולה שישה שקלים (כן, זה די זול) משם עוברים ל'מנגליה' נותנים את הבשר לממנגל ואם יש לכם מספיק זמן לעמוד בתור, אפשר לרוץ ולהספיק לקנות חמוצים, צ'יפס, עמבה ופיתות/לאפות. אחרי זה הולכים לשולחנות (לא שוכחים לקחת מפה חד-פעמית מהכניסה לחדר אוכל) ומתיישבים לאכול. רצוי תמיד לבוא שני אנשים או יותר בשביל שיהיה אחד שידאג לבשר ואחד שיעשה סידורי שולחן ויביא צלחות וסכום. בסיכום כללי: אם אין לכם הרבה כסף - זה המקום ארוחה מפוצצת ממוצעת תעלה בן 40-50 שקלים חדשים לבן אדם. ואני מדבר על ארוחה שלא תרצו לקום מהשולחן לאחר מכן. הבשר די טעים, גם הצליה שלו איכותית מספיק בשביל לעבור אצלי את מבחן הבשר, אין מה לדאוג לטריותו, במקום עוברים אלפי אנשים ביום, כל יום אז אפשר להיות בטוחים שתחלופת הבשר משאירה את מה שעל המגש תמיד טרי. בסולם המסעדות שלי המקום מקבל 6/10 בגלל שאין שם כמעט אנשי נקיון, ניקיון השולחנות מתבצע על ידי כמה חברה צעירים שעובדים כנראה תמורת שכר מינימום ומרשים לעצמם לעבוד בחאפריות ובאיטיות שגובלת באי-עבודה, אני מניח שאם היה נהיה שם נקי יותר, גם המחיר היה עולה בהתאם אז אין מה לעשות, זה הצביון של המקום.

אז ישבנו שם, אני ובועז, הוא הראה לי חולצה שהוא רכש מהאתר פישטונה, אני הראתי לו את המדים שלי, החולצה באמת נראית איכותית וחמודה, אפילו שקיבלתי רק מבט חטוף אליה, אחרי זה דיברנו קצת על הא ודה בן ביס לביס ויותר מאוחר גם גיליתי טעות כתיב במסעדה, אני לא יודע למה להתלהב זה היה די צפוי, בכל אופן היו שם שני חצאי מדרגה, והם כתבו "זהירות, מדרוגת" במקום "זהירות, מדרגות" עכשיו, בקריאה ראשונה כמעט ואי אפשר להבחין בזה, אבל אחר כך רואים שיש בעצם טעות כתיב, אז לבסוף הצלתי אותם עם הניתוח הבא… "אם יש שם שתי מדרגות אבל בעצם, הן מרכיבות גודל של מדרגה אחת, אפשר לקרוא לזה מדרוגת" וביטלתי את הדיון סופית.

אחרי זה נפרדנו ואני נסעתי לביתי, בועז לעיסוקיו. לכשהגעתי הביתה עליתי למחשב והעתקתי לאולטינט את הפוסט שכתבתי בבסיס מכיוון שאין לי אפשרות לקרוא אולטינט בבסיס, ועכשיו גם את זה אני אעביר לאולטי נט. למי שמעניין אותו מה זה אולטי נט, אולי אספר באחד הפוסטים הבאים. עוד מעט אני זז לבסיס, אני אכתוב משם, אם לא אמות בדרך.