אבוטבול

החייל האמיץ שוב במשרד, עכשיו, בין תקלה לביקור במרפאה כותב את הרשומה הראשונה של השבוע. מה היה לי ביום שבת… מפגש של פיג'ו סיטרואן ספורט ישראל שלא הגעתי בגלל שחרפתי כמו דוב, ביקור די קצר אך מעניין גסטרונומית אצל הסבתא המרוקאית בקרית מלאכי, מפגש עם כולם (מיכל, צחי, רות, בועז, בורלא, אסיף והדר שאני חולה עליה) וערב די משוגע שנגמר בצורה פחות יפה ממה שיכל היה להיגמר בה. בואו נתחיל. יום שישי בלילה, כמו שאתם יכולים לקרוא בבלוג, אני קצת שיכור בבית של רותה מחכים במאנצ'יז של אלכוהול להמבורגרים שמגיעים שעתיים אחרי ההזמנה, מנסים למצוא להורים שלה מקום לשבת בו בשביל שהם לא יפריעו לנו לעשות רעש ובלאגן, בו זמנית, משחקים בלאק ג'ק על אלכוהול, כמובן שהבית תמיד מנצח (אני הדילר ונראה כמו בית) אז שתיתי בערך הכי פחות. לבסוף הערב נגמר בשלום כאשר ההמבורגרים והצ'יפס חוסלו בגרגרנות יתרה על ידי ועל ידי בורלאונה, והצ'יפס של רותה חולק בן הגרגרנים הגדולים כי רעבונה חלף. לבסוף הואילה בטובה התותה והקפיצה אותי ואת בורלא הביתה, הלכנו לישון שיכורים אך מרוצים ביודעין שצריכים להתעורר בסביבות תשע בבוקר בשביל לשטוף את הרכב. בשמונה וחצי השמש התדפקה על זכוכית חלוני וביקשה כבדרך אגב עלייתה לשמים גם להעיר אותי למען אשטוף את הרכב שלי, ברב כבוד לשמש סגרתי את התריס, כיביתי את הפלאפון וחזרתי לישון. כאשר התעוררתי בצורה לא טבעית לחלוטין אך בהחלט לא על-טבעית (צעקות בבית) בשעה 13:00 בצהרי-שבת כבר היה מאוחר מדי בשביל להגיע למפגש אז נסענו אני בורלאונה ואמא שלי לסבתא שלי בקרית מלאכי. הגענו, היה טעים, כולם נהנו, פגשתי את סבתא שלי שלא ראיתי כבר כמה שבועות וחזרנו הביתה אחרי ביקור קצר ולא פורה אצל דודה שלי. בחזרה מלוס אנג'לס גמרתי אומר לא לצאת בערב שישי יען כי אימה גדולה נחה על ראשי, יום ראשון-בוקר-צבא. כמה שעות אחרי זה, אני, ליאור, רות ותום או לפי מילון מיכל; אני, האנאלפבית, רות, והמאותגר הידרואידית. נסענו לנו על כביש איילון בדרך לבאז-סטופ, אני די חיבבתי את המקום, זול אנשים לא מציקים, מלצריות מפגרות, מוזיקה נחמדה וכדורגל על מסך גדול, בכלל אווירה של חו"ל. מכאן העניינים מסתבכים: הדר היתה צריכה להחזיר את הרכב לאמא ולכן יצאה מוקדם עוד לפני שבועז, מיכל וצחי הגיעו, רותה החליטה ששום דבר מהתפריט של הבאז סטופ לא מספק את בטנה האנורקסית אז אסיף, מיכל, רותה וצחי שמו צעדם לכיוון המקס ברנר. כשהגיעו לשם גילו שהיה תור ארוך במיוחד והחליטו לסור לאמא הגדולה הלא-היא ביג-מאמא ולסעוד את נפשם בספגטי וקינוחים. ככה התפצלה לה המחלקה… כשסיימנו ארבעת הגברברים, בבאז-סטופ החלטנו להצטרף לאחרים אצל המאמא. בגלל שאני לא אוהב להתלכלך אני אתן למיכל לעשות את העבודה עם הרשומה הקוטלת שכתבה בעניין.

ארכיון הבלוג: החייל האמיץ אבוטבול אוכל, במה חדשה, ליאור בורלא, משפחה, צבא