בוקר
15 ינואר, 2007
פקחתי עיני, דואג לשפשף אותן מספר פעמים טרם התבוננתי בצג הטלפון הסלולרי. לא היתה הודעה וגם לא צלצול בודד, שטפתי את פני וחזרתי להתבונן בשנית במסך הצבעוני שמעולם לא נראה חיוור כל כך, גם לא כשהיה כבוי. התקשרתי למענה הקולי, מקווה שבאמצע הלילה לא נותרה קליטה בשביל שיחתך, מתרגש בפנים רק מלדמיין את קולך הרך, משאיר לי הודעה, כל הודעה.
כמובן שלא היית שם, נמאס לי לדמוע בפנים והתחלתי לזלוג החוצה. ניערתי את עצמי חזק, הלא עשרות פעמים הבטחתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות בשנית. ואת, עשית זאת ובגדול.
מאד לא פשוט לחכות
לא היתה לי בעיה לחכות, אם הייתי מחכה למשהו שאני יודע מה הוא.
גם אתה כותב יפה..
פה זה המפלט לפן הרגיש יותר שלך? נחמד מאוד.
למרות שיש לי בעיה עם הצבאיות של הצבע. אבל אני אתרגל.
לפעמים פשוט צריך לחכות שהעולם יחליט שהגיע הזמן הנכון.
ואז העולם מתכונן אלייך – גם אם אתה חושב אחרת ומשנה לך את המציאות.
(אויש, אני נשמעת נורא ניו-אייג')
טוב
עכשיו רק חסר שהיא בעצמה תכנס ותקרא את הבלוג המשתפך שלי
מקווה שהיא גששת אינטרנט גדולה.
ואגב, מישהו פה לא יודע מי אני?
אררג
גם כן אנונימיות ברשת.