דוד אבוטבול

על החוויות, השיעורים, הכאפות והקטעים שעברו עלי בהודו. אומרים שמילה שווה אלף מילים, אבל כמה תמונות, מילים, סרטים ומזכרות צריך בשביל להשתוות להתנסות. כמה זה שונה לקרוא על מקום אחר מאשר להגיע למקום הזה ולהתחיל לכתוב בעצמך את הרשמים.

אתמול הסתכלתי ביומן וראיתי שנשארו לי קצת יותר משבועיים, לא תיארתי לעצמי שאני אתבאס כל כך לעזוב את הודו. אני מתגעגע למשפחה ולחברים שלי געגועים שאי אפשר לתאר במילים, אבל חמישה עשר שבועות מהחיים שלי אני אנצור קרוב לליבי לנצח, מכיוון שאין זה סיכום, הרי הטיול עוד לא נגמר. רק רציתי לעדכן שהכל בסדר ושיותר מתמיד אני מרגיש אסיר תודה על כל הדברים היפים שיש לי בחיים. תודה לכל מי שקורא ואכפת לו, למי שבטעות הגיע ונתפס ולכל מי שלא בטוח אם מגיעה לו תודה, תהיו בטוחים בכך.

אנחנו יצירות מופת של עצמנו, שווה.

מיומנו של תרמילאי בהודו:

בום שנקר יומן, אני מקווה שעבר עליך יום בולהנאט. היום אורן חזר מפרוואטי, הוא הביא ארבעים טולות הגמור הזה, הוא מוכר אותן כאן בכפר ב1000 רופי, עושה יופי של 600 פר טולה. זוכר את המסיבה שביטלו לנו במדבר? בכל אופן היא היתה אתמול בלילה, היה חשמל. תמר עלתה על אם די וליטפה את כולם והקבוצה שעם קובי רקדו כאילו פוצצו אותם באסיד, לך תדע. נדבר בקרוב יומן. שיהיה לך יום חריף.

החיים בכפר הם החיים הטובים. היום הגיעה קבוצה של בשר טרי, ואחת מהן אפילו הביאה סטוק של פרלמנט מהדיוטי פרי. כמובן שהדינוזאורים גמרו לה כבר יותר מקופסא. כשאתה בהודו מספיק זמן, אתה מתחיל להתגעגע לדברים הקטנים שאתה יכול להשיג בארץ בהינד עפעף. במבה, לדוגמא, שאמנם אפשר לקנות באולד קאסול בג'ירף אבל אתה לפעמים קצת מתבאס לשלם 100 רופי על במבה שהמרחק ממנה לבמבה בארץ הוא בדיוק המרחק שלך מהודו לארץ. או נגיד קרמבו. אילו היה לי קרמבו עכשיו, הייתי תרמילאי מאושר.

מתגעגע ואוהב.

המסלול היה ארוך וקשה, בסיומו מצאתי את עצמי בעיצומן של 30 שעות בלוקאל באס. דבר שגם לאופטימי שכמותי, נראה במבט לאחור ולעתיד הקרוב, אידיוטי ולא בר ביצוע בהחלט.

מקאזה, שנופה ספק-מדברי ספק-אלפיני לקחנו לוקאל באס באחד מאותם הבקרים הקרירים והיבשים בגובה 3600, ונסענו לכפר המדליק והקטן בשם טאבו. טאבו, כמו נווה מדבר בעמק שכוח אל. המקום עם המקומיים הכי משתכנזים בהודו. בגסט האוס שלנו, המארח התעקש שקוראים לו פיפטי-סנט ולנגן מוסיקת היפ הופ מחתרתית ועם מסר חזק של אפלית האיש השחור.

טאבו מוקפת במקומות מעניינים לראות, אני נשארתי לקרוא את הספר "צלה של הרוח" של קרלוס רואיס ספון, ספר שלקח אותי לתחילת המאה הקודמת ולסיפור שמתגלל פעמיים במרחק של דור ודמיון. ומתקיים עם תיקון מושלם לכל הדמויות. למי שיכול לקחת את הספר הזה מהר לידיים.

אחרי לילה וקצת יום משני הכיוונים, המשכתי עם פמלייתי לכפר נאקו, אשר מתהלל בהיותו כפר אשר שוכן למרגלות אגם (שאם לשפוט על פי מראית עין וחצי שקל הבנה הוא מלאכותי לחלוטין). תושבי המקום דואגים לסחוט מהתיירים כמה שיותר כסף (בעיקר בעלי הגסט האוסים) ושוב, אין חידוש כל כך בנופים של עמק ספיטי, רק שמתחילים כבר להרגיש מחוץ לצחיחות הנצחית.

הנסיעה לרקונג פיוּ עוברת בשלווה (שש שעות) ורקונג פיו (REKONG PEO) מתגלה להיות די חביבה ומקבלת את הטיירים באופן שגורם להם להגיד תודה על המעט ציוויליזציה שמתפתחת שם. ההר המושלג והעמק הירוק המטריף שמקיפים את רקונג פיו גרמו לי להרגיש כמו באגדה ממש מודרנית.

ברקונג פיו אמרתי שלום לכל החברים, והסברתי שהבטחתי לחזור לבית הראשון שלי בהודו, לחודש האחרון שלי בהודו. דרמסלה.