דלהי - המיין בזאר
המקום הראשון שהמוצ'ילר הישראלי יגיע אליו בדלהי הוא בית ההארחה "הארי ראמה". מפאת שעת הגעתי המאוחרת לדלהי והחוסר רצון להסתובב ולחפש גסט האוס אחר, השתכנתי בהארי רמה בסך של 250 רופיות, עדיין לא זול, אבל בהחלט שיפור ענקי לעומת הגסט האוס של ראז'ו במומבאיי.
אחרי שהנחתי את ה"בית" בחדר מספר 9 קפצתי לבית חב"ד לשים תרומה בשביל האנשים שביקשו ממני, ואחר, ירדתי לג'רמן בייקרי. שם פגשתי את תומר ואורית - זוג מקסים מתל אביב, לשעבר, שהיו בעיצומו של טיול מערב-מזרח מטורף (ארה"ב-וייטנאם-לאוס-קמבודיה ועכשיו הודו). אורית, צלמת במקצועה ותומר משוחרר טרי מקבע ארוך, התגלו שני אנשים, כמו שנהוג לומר, זהב, מכיוון שהם היו כבר במזרח, היה להם פז"ם עצום עלי, אבל כמוני, הם היו טריים לחלוטין בהודו בכלל, ובדלהי בפרט, כך שיצא לנו לתת אחד לשני תמיכה, בעיקר הם לי.
כך נפרדנו לאחר שיחה עד כמעט 02:00 וקבענו שכנראה הודו תפגיש אותנו במיין בזאר ביום המחרת, כך היה.
לאחר שינה מאוד גרועה (ארורה תהיה מיטת הדיקט בהארי ראמה) ב12 בבוקר התעוררתי למחנק קטורת הספירלה שאמורה להרחיק יתושים, וכנראה גם למנוע ממני לישון כמו שצריך. הלכתי לקנות סים חדש שכלל גם איזו הרשמה קצרה בחברת VODAFONE בשביל שלא יחסמו לי אותו אחרי שבוע. בדרך לשם ישב עלי בחור הודי בשם ז'אן והתעקש שאשנה את התוכניות שלי ואבוא לקשמיר.
"לאן אתה נוסע אחרי דלהי אחי" כך הוא
"אני מתכנן כנראה לרישיקש" השבתי
"עזוב אותך אחי, בהודו אין כזה דבר תוכניות… בהודו" הוא ממשיך
"נכון" שוב אני
"אז בוא נתכנן לך טיול לקשמיר עם חברים" הוא מציק
"חשבתי שאין כזה דבר תוכניות בהודו" אני מנפנף אותו עם "BAS BAYA" אחרון וממשיך לדרכי.
בדרך חזרה להרי רמה, פתאום אני קולט מישהו שרודף אחרי, באופן אינסטינקטיבי האצתי, למרות שלא ידעתי ממה בדיוק אני בורח, או למה. בסוף הרגשתי יד על הכתף וכבר התכוננתי להסתובב ולצעוק עליו שיעזוב אותי, אך לשמחתי זאת היתה אורית, היא אמרה שהיא ותומר כבר כמה דקות צועקים לי להצטרף אליהם לסעודה במיין בזאר, ההמולה של הרחוב כנראה חסמה את דרכם של גלי הקול.
אני ואורית אכלנו מלאי כופתה מצויינת ותומר אכל דאל שהיה לא נורא גם כן. ואורז לבן לכולם!
אחר כך הלכנו לחפש לאורית שאל וכשמצאנו, נפרדנו, אני הלכתי לתחנת הרכבת בשביל לשמור לי מקום על הרכבת הלילית להרידוור. איזה הודי אמר לי שיש שם פסטיבל ושכדאי לי להגיע. אחר כך אמשיך משם לרישיקש, לנסות ולהבין מה ריתק את הביטלס כל כך - ומה השפיע עליהם לכתוב את האלבום הכפול והמצויין שלהם THE WHITE ALBUM. יותר מזה, הייתי רוצה לדעת מה עצבן את ג'ון לנון כל כך שהוא כתב על המהרישי את סקסי סיידי.
המיין בזאר - או כמו שההודים קוראים לו הפראגנג' (Paharaganj) לא כזה נורא. אמנם לעיתים הרגשתי כמו ארנק מהלך, שכל מטרתם של ההודים שם היתה לפתוח אותי, לקחת כמה שיותר רופות ולברוח. אבל לפעמים הצלחתי לעצור ולהתבונן מעבר לעניין הכספי. סך הכל, מי שנמצא שם ואיננו תייר, או אורח מזדמן, כנראה חי בדירת חדר ביחד עם עוד עשרה הודים, וזה במקרה הטוב, לרוב גם לא יהיה לו איפה לישון.
כל זה נאמר על פושטי היד, כשזה מגיע לכרישי המכירות ההודים, אין לי ספק שהם חיים די טוב. הדוגמא החיה שממחישה את זה באופן ברור כשמש היא בחור בשם "אבי" או כמו שהישראלים אוהבים לקרוא לו "מיקו" על שם הילד מ'צ'ארלי וחצי'. ההודי הזה מדבר עברית שוטפת וצחה ברמה של שיחה אינטיליגנטית, למרות שגם קללות הוא יכול ללמד חלק מהישראלים, כמו אחת שאימצתי לעצמי בחום "בוא תתחבר לי לממצצה" (כנראה שתוכלו למצוא וידאוים שלו ביוטוב - כשאחזור לארץ אוסיף גם לכאן.)
חוץ מקניות ופרות, אין כל כך מה לעשות במיין בזאר, שתי מסעדות שאני יכול להמליץ עליהן הן הג'רמן בייקרי של הגסט האוס AJAY והMADAN CAFE. אלו האחרונים אפילו מכינים מק אנד צ'יז סביר 
תגים: MAIN BAZARR, Paharaganj, ביטלס, דלהי, הודו, מזרח, מיין בזאר, ניו דלהי, פראגנג'