דוד אבוטבול

המסלול היה ארוך וקשה, בסיומו מצאתי את עצמי בעיצומן של 30 שעות בלוקאל באס. דבר שגם לאופטימי שכמותי, נראה במבט לאחור ולעתיד הקרוב, אידיוטי ולא בר ביצוע בהחלט.

מקאזה, שנופה ספק-מדברי ספק-אלפיני לקחנו לוקאל באס באחד מאותם הבקרים הקרירים והיבשים בגובה 3600, ונסענו לכפר המדליק והקטן בשם טאבו. טאבו, כמו נווה מדבר בעמק שכוח אל. המקום עם המקומיים הכי משתכנזים בהודו. בגסט האוס שלנו, המארח התעקש שקוראים לו פיפטי-סנט ולנגן מוסיקת היפ הופ מחתרתית ועם מסר חזק של אפלית האיש השחור.

טאבו מוקפת במקומות מעניינים לראות, אני נשארתי לקרוא את הספר "צלה של הרוח" של קרלוס רואיס ספון, ספר שלקח אותי לתחילת המאה הקודמת ולסיפור שמתגלל פעמיים במרחק של דור ודמיון. ומתקיים עם תיקון מושלם לכל הדמויות. למי שיכול לקחת את הספר הזה מהר לידיים.

אחרי לילה וקצת יום משני הכיוונים, המשכתי עם פמלייתי לכפר נאקו, אשר מתהלל בהיותו כפר אשר שוכן למרגלות אגם (שאם לשפוט על פי מראית עין וחצי שקל הבנה הוא מלאכותי לחלוטין). תושבי המקום דואגים לסחוט מהתיירים כמה שיותר כסף (בעיקר בעלי הגסט האוסים) ושוב, אין חידוש כל כך בנופים של עמק ספיטי, רק שמתחילים כבר להרגיש מחוץ לצחיחות הנצחית.

הנסיעה לרקונג פיוּ עוברת בשלווה (שש שעות) ורקונג פיו (REKONG PEO) מתגלה להיות די חביבה ומקבלת את הטיירים באופן שגורם להם להגיד תודה על המעט ציוויליזציה שמתפתחת שם. ההר המושלג והעמק הירוק המטריף שמקיפים את רקונג פיו גרמו לי להרגיש כמו באגדה ממש מודרנית.

ברקונג פיו אמרתי שלום לכל החברים, והסברתי שהבטחתי לחזור לבית הראשון שלי בהודו, לחודש האחרון שלי בהודו. דרמסלה.

תגים: דרמסלה, הודו, טאבו, נאקו, נקו, ספיטי, קאזה, קינור, רקונג פיו

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שישי, 6 ביוני, 2008 בשעה 12:51 תחת הקטגוריות המסע למזרח. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.