אתמול בלילה, הגעתי לרות בסביבות שבע, היה לי מספיק זמן להסביר לה איך משתמשים במצלמה ואיך מעבירים תמונות למחשב, לבלות איתה עוד קצת זמן לפני שהיא תטוס לחו"ל ואני אתגעגע אליה המון. היא כתבה פוסט אחרון בבלוג והתכוננו לצאת, היא, אבא שלה, אמא שלה, אח גדול שלה ואני, בדקה התשעים מיכל שלחה לרות מכתב טיסה, אני הדפסתי לה אותו כדי שרות לא תקרא (גם אני לא קראתי, חבל) אחרי סיגריה אחרונה בבית יצאנו לרכב, הגברבר (אני) סוחב את המזוודה בתשע וחצי כבר היינו בנתב"ג, בטרמינל 3. עכשיו פאוזה בשביל חוות דעת על טרמינל 3.
טרמינל 3: אני לא יכול לחוות דעתי על מביקורת הדרכונים והלאה בגלל שלא הורשתי להכנס, אבל אני יכול לתת את מרות רוחי על כל העניין שלפני. זה מתחיל בביקורת הביטחונית בכניסה לנתב"ג - לגיטמי, מה שלא לגיטמי זה שלא בדקו אותנו בכלל רק עשו מחווה של שלום עם היד והמשכנו. משם היתה לנו נסיעה של עוד 5 דקות עד שהגענו לטרמינל עצמו שמבחוץ נראה מאוד גדול, מפותח ואמריקאי משהו. את זה דווקא אהבתי, מזמן לא יצא לי לראות בארץ פרוייקט כזה גדול שמשמש את הציבור הרחב למרות שזה רק הציבור הרחב שיכול להרשות לעצמו טיסה לחו"ל, בפנים העניינים לא השתנו הרבה, עיצוב הפנים של המקום הזכיר לי סרטי טרמינל משנות ה90 עיבוד קהל בצורה חובבנית למדי, חוסר תיאום בין עובדי מכונות הרנטגן, עיצוב אפור, קודר, ומינימלסיטי למדי, הצבע היחיד שהצלחתי להבחין בו למעט פרסומת ענקית לקפה של חברה כלשהי היה בקיר המזרחי שעליו היו מצויירים עננים, התאורה היתה לא מתוכננת בעליל, מאות מנורות שמפיצות אור של משרד בבורסה בשעת צהריים במקום לעשות את המקום עם אווירה קצת יותר מיוחדת, אולי יותר בהיר, אולי בצבע צהבהב יותר. אם כבר יש פיסת שמיים, למה לא להכניס את השמש לתמונה? אחד הדברים שהבחנתי בו היה ראוי לשבח והיה דווקא קשור לחסכון בחשמל, כאשר לא היה אף אחד על המדרגות הנעות הן האטו את תנועתן וכשמישהו עלה עליהן, הן מיד חזרו לפעולה רגילה, יכול להיות קצת מסחרר בהתחלה, אבל בהחלט מכובד. אם כך, נמשיך, מסתבר שלא משנה כמה הצ'ק אין גדול, התורים לא השתנו כהוא-זה ממה שהיו בטרמינל הקודם, רק שעכשיו יש יותר מקום לפרוס אותם, אף על פי שזה לא שינה הרבה, עכשיו התורות פשוט לקחו אחוז פחות נכבד מהמקום אבל עדיין היו באותו אורך. רחבת האורחים שלפני ביקורת הדרכונים היתה, שוב, בזבזנית במקום ועימה תועלת אחת בלבד, לבזבז את כספם של האנשים שבאו ללוות את העוזב/עוזבים את הארץ, אפילו לא דאגו להשרות שם אווירה כאילו-חו"לית, אכזבה. בקצה האולם השתרע לו שולחן כסוף בסגנון בר של העידן החדש, שלמרגלותיו עמדו כסאות עם קערורויות בשביל לחיי הישבן של כל האורחים והטסים, מזעזע.
ולסיפורנו, רותה עמדה בתור כשעה בערך, וזה היה רק בצ'ק אין של איר קנדה, חוסר מקצועיות משווע, הם היו צריכים להעביר את התור פעמיים בגלל שהיה להם התנגשות עם חברה אחרת, מה שהאריך את זמן ההמתנה של רות בחצי שעה לפחות, מה, לא מספיק שהיא צריכה לטוס 16 שעות? ברגע שהיא סיימה את הצ'ק אין הדרך שלנו לפרידה היתה די קצרה, היא נפרדה מכולנו והמשיכה לביקורת דרכונים, לכשהיינו בדרך חזרה הביתה, היא התקשרה אלי בשביל שאמסור משהו לאמא שלה, כי הפלאפון שלה היה תפוס. זה נראה כמעט כאילו היא לא טסה עכשיו מרחק של אלפי קילומטרים ולא אראה אותה עשרים ואחת ימים.
כשהגענו לבית של רות, הוריה הציעו לי טרמפ לביתי שנמצא 30 דקות הליכה משם, אבל כבר קבעתי עם שקי שהוא יבוא לאסוף אותי מהבית של רות, אז סירבתי בנימוס וחיכיתי בקור המקפיא של מודיעין עד שהמונית המיוחלת הגיעה. לכשהיא הגיעה, אפי מסר לי שתום, אכן התרחץ, הידד! נסענו לתל אביב, למשכנם של צחי ומיכל שם ישבנו, דיברנו, צחקנו ואכלתי קלמנטינה, לאחר כבוד יצאנו לקיוסק, קנינו מקלות סרטן והמשכנו לכיוון המוזס, מונית אחת לא הייתה מספיקה לכולנו, אז לקחנו מונית ספיישל, אחת מהגדולות שעומדות תמיד בקצה אלנבי, היינו אמורים לשלם רק 25 אבל תום שילם 30… במוזס היה די נחמד, קצת התבאסתי ששברתי את הדיאטה אבל אחרי זה עבר לי. רצינו לאכול קינוח במקס ברנר אבל הגענו מאוחר מדי ולכן הם לא הסכימו לקבל אותנו אפילו לא למבחנה אחת של שוקולד בשביל הבחורה.
מיכל וצוח כנראה היו חרמנים אז הם החליטו להתחפף הביתה, נטע ואני לבסוף נכנענו לשקי ונסענו לדירתו שבאחד העם. אני הייתי קצת מבואס אז החלטתי שצריך לשתות אלכוהול, שמנו פעמינו למיני-מרקט שהיה פתוח 24/7 וקנינו שם סמירנוף, לימון, ג'ארה של בן אנד ג'ריס ודוריטוס. לבסוף היה די מגניב, מצחיק וחינוכי. לא זוכר באיזה שעה הגעתי הביתה, אני חושב שהיה משהו כמו 5 בבוקר או שככה אני חושב שאני זוכר, מילמלתי כמה דברים לפני שיצאתי מהמונית של מולי (דוד של תום) אבל גם אותם אני לא זוכר, והתרסקתי על מיטתי בשינה עריבה וחסרת חלומות עד ללפני שעה קלה.
כשהתעוררתי ראיתי שיש לי שיחות שלא נענו מהרס"ר של הבסיס שלי, אין לי מושג מה גורם לרס"ר להתקשר לחייל שבכלל לא נמצא תחתיו, אבל אני אבדוק את העניין מחר בבוקר, כמו כן אני מוזמן לכנס של איזה מכללה למנהל וכלכלה, הבטיחו לי כל מני הבטחות לגבי מצגות מדהימות, כיבוד והרבה מידע שיחולק, אבל המרחק בני לבין כלכלה ומנהל הוא כמו המרחק בני לבין רות עכשיו. נראה, אולי נלך בסוף, רק בשביל להתקרב.
[כאן היתה תמונה שלי ושל נטע חסה, תמונה שנאבדה עם המעבר בין הבלוגים, איתכם הסליחה]
תגובות אחרונות