ועכשיו, אני מצדיק את הכותרת של הבלוג, חייל אמיץ, הגעתי השכם בצהריים לבסיס לגילוי המרעיש הרופאה (להלן: ורה) לא נמצאת. סיפרתי למפקדת שלי שאצטרך לגשת לקצין העיר יען כי עבדכם עדיין חולה. היא הסכימה אבל אני הרגשתי שאם אשאיר את המשרד בלי אף אחד במשמרת ערב, אני אפקיר את המדינה שלי, שנתנה לי גב לאורך כל חיי (להלן: יה רייט) אז בסוף ברוב עוז ואומץ החלטתי להשאר כאן עד 20:00 במשמרת ורק אז ללכת לקצין העיר. המפקדת שלי אמרה לי שאם לא אחוש בטוב, היא תשחרר אותי, נראה לי שיש מצב שלא אחוש בטוב (להלן: ראיה לעתיד).
ובנושא אחר, כמו שאתם בטח רואים, הוספתי לוגו חדש בצד ימין עליון של פאנל הניהול (להלן: מושג טכני מטומטם) אני יודע שזה עדיין לא נראה מושלם, אבל בעזרת השם (להלן: בסעיתא דשמייא) כשאגיע הביתה אשב על הקוד טיפה ואסדר אותו, גם אתקין פוטושופ ואכווץ את התמונה כראוי תודה לרות סגל על ההשקעה בתמונה, אוהב אותך המון.
עכשיו די כואב לי הראש בגלל שאלכס ולי (להלן: חברי למחלקה) משחקים להם באיזה משחק מעצבן ומדברים שטויות כמו "הדג שלך עף הפוך" וכו'. אז אם מישהו דואג לשלוח לי כמה דקסמולים לגלי צה"ל אני יורד לו.
ושוב נושא אחר, מיכל, מלכתי אשר נשבעתי להיות לה לשפוט-עד הקדישה לי רשומה בבלוג שלה (להלן: רשומה בבלוג של מיכל), תודה. ורותה הלכה לישון אתמול מאוחר בגללי, אז סליחה (להלן: דחפי אצבע) זהו. מספיק להלן.
תגובות אחרונות