דוד אבוטבול

שבוע וקצת אלו עשו את שלהם, הבחורה לאיטה דועכת ואני מוצא את עצמי חושב על דברים אחרים שלא בהכרח קשורים בי או בה. אולי החיים זה כמו השאנז אליזה? אתה הולך בהתחלה בשדרה גדולה ורחבה, ערמונים מסביבך ביחד עם הבאסטות הנודדת של מוסלמים פריזאים אשר מציעים לך, כל אחד בתורו, את מרכולתו. אתה יכול לעצור ולקנות לעצמך קצת מגדל אייפל כסוף או אפילו קריסטלי, או אולי להמשיך עוד קצת. ואז אתה מגיע לאיזור החנויות. אתה מתאפק לא להכנס לאחד הקולנועים, יש שם סרטים יפים, את רובם לא תבין גם ככה, הצרפתית שלך לא מי יודע מה.

אולי תלך לסרט אילם, זה גלובאלי. אבל עדיף שתמשיך בדרכך. בתי קפה מסביב, בשפע, אולי תתפוס אחת מהגברות שצועדות איתך במעלה השדרה ותשבו על קפה וקרפ? ברור שהיא תרצה, איזו בחורה תסרב לקרפ? אבל גם עם זה לא תסדר כל כך, הבחורה לא תהיה איתך בשבילך, היא תהיה איתך בשביל קצת קרפ עם סוכר או נוטלה וקפה. איך שזה יגמר היא תעלם בדרכה.

אתה יכול להכנס לאחד הרחובות הצדדיים, הם מכילים כל כך הרבה נחמה בשאון הפריזאי, אולי תמצא שם חנות עתיקות מיוחדת, אולי מסעדה זולה וטעימה, אולי אפילו איזה גור חתולים עזוב שתוכל להציל את חייו. יתכן, אבל אז תצטרך לחזור לרחוב הראשי, לא הגעת עד לכאן בחינם, ואז ממשיכים, שער הנצחון כבר גדול מאוד, אמנם ראית אותו באופק מתחילת ההליכה אך עכשיו הוא מוחשי מתמיד, אתה כמעט יכול לגעת בו.

ועכשיו, אתה כחמישים מטרים לפני השער, ההישג מתחיל להתממש בתוכך, אתה רואה שלט "metro" מימינך, חושב לדקה, יורד במטרו, תחנה אחת אחורה בקו 4 ומתחיל את המסלול הארור מהתחלה.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אהבה, הרהור, מונולוג, פריז