דוד אבוטבול

השמש מצמצה אל חלוני לרגע, מלבד נוף הכנף שהייתי רגיל לראות מהחלון העגול נוספה גם אבקת ענן לבנה שלוותה את רגעי ההמראה עד שהיינו גבוה מעל הים. התקדמתי לאט לאט בדפיו של הזקן, משום מה זה היה הספר שהכי אהבתי לקרוא בטיסות, אולי כי המינגווי ידע להרדים אותי כל כך טוב, לא שינת שעמום, אלא שינה טרופת חלומות בעלי השראה המגיעים בזמנים כל כך קשים. בעוד נוגסים דגיגונים בחכתו של הזקן, משך את תשומת לבי ניחוח שהופיע לפתע בנחירי. בושם, אישה - חשבתי לעצמי. לפי הריח אלגנטית אבל רגשית מאוד, ידעתי להבדיל לפי הריח שאישה סיגלה לעצמה, מה האופי שהיא רוצה לשדר, ומה היא באמת. המשכתי לקרוא בספר כאילו איני מרגיש בנוכחות החדשה לידי אבל לשווא. המילים נסרקו על ידי העין, המוח היה עסוק מדי בלנסות להתוודע לאורחת החדשה.

סגרתי את הספר כבדרך אגב, הוצאתי מסטיק מכיס החולצה, ובקור רוח מוחלט ומחוייך פצחתי במונולוג אל גברתי השכנה למושב המטוס.

"את יודעת שבחברות תעופה בארה"ב הפסיקו לחלק חבילות בוטנים בטיסות בגלל אלרגיות שהיו צצות אצל אנשים במהלך הטיסה? על אף שניסו להעלות חבילות בוטנים ולחלק רק לאנשים שהתחייבו שאין להם אלרגיות, עדיין גרגרי בוטנים מיקרוסקופים היו מתעופפים דרך תעלות האוויר של המטוס וגורמות לאנשים התקפי אלרגיה… אבל אני גם יכול להיות לא משעמם, איך קוראים לך?"

היא צחקקה בילדותיות, "ג'וּלי, ואתה…"
-"איציק, אבל כולם קוראים לי צוּק"
היא שלפה את הספר מידי והִמְהֵמַה דבר מה חרישית. היא עיינה בדף האחורי ואז פתחה את העמוד הראשון בו קראה את ההקדשה ספק לי ספק לעצמה. 'לגיבור שלי, תזכור שאני תמיד פה בשבילך, מחכה שתחזור בכל פעם מחדש. אוהבת אותך.'

"אישתך?"
-"לא"
"חברה?"
-"לא"
"אקסית?"
-"אמא שלי. חטטנית אחת."
"סליחה, תמיד אהבתי את המינגווי…"
שתיקה.
לקחתי את הספר מידה ופתחתי בעמוד שעצרתי בו, הרגשתי שעיניה נחות עלי. היה קשה מאוד לעקוב אחרי הספר אפילו שידעתיו בעל פה - אז החלטתי לשמור אותו לזמנים רגועים יותר והנחתי אותו בתא של הכיסא מולי.
"זה הספר היחידי שאי פעם הצליח לי לחוש הזדהות עם כל הדמויות שמוצגות בו" היא ניסתה לשבור את הקרח שנוצר בנינו, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
עניתי לה בקרירות רבה "יופי" עצמתי את עיני ונשארתי ער עד שהמטוס נחת בפריז, חיכיתי שהריח יפוג מלידי ופקחתי את עיני, אני לא אוהב לטוס לבד. כשהייתי בטוח שאיננה לידי, אספתי את הספר וירדתי לטרמינל.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: טיסה, סיפור קצר, פריז