דוד אבוטבול

הקשר בין השואה לסושי נשאר תלוי על חבל דק מאוד שמורכב מחוטי לוח הזמנים שלי בערב שני שעבר.
הערב התחיל בקריאה של דור(מכר) שלליטל(ידידה, אולי?) יש כרטיסים להצגה והיא נותנת אותם בחינם בגלל שלא מתאפשר לה ללכת. כמות האנשים שקפצה על ההזדמנות לראות הצגה היתה מזערית, אילולא אני, כנראה שואפת לאפס. ביחד איתי קצת פחות.

להצגה נכנסתי באיחור של כרבע שעה אז לא אוכל לסכם אותה מנקודת מבט ביקורתית, אבל להרעיף עליה תשבוחות אוכל גם אוכל. בתור בן אדם שמאוד מחובר להיסטוריה שלו אך לא לוקח דברים בכובד ראש, אני מרשה לעצמי לצחוק על עניינים מקאברים ככל שלא יהיו, ברגע שיצאו מטווח הפגיעה המיידי, בין אלו יש גם אסונות שונים והשואה. הלז, אמנם מהווה מקור להתבדחויות אין ספור, אך אני תמיד דואג ללמוד, לחקור, להבין ולדעת דברים ולא רק לצחוק עליהם.

שם ההצגה: מומיק
תאטרון: גשר
אולם: נגה
הצגה של יום שני, 28.08.06 שעה 20:30
עיבוד: יבגני אריה וילנה לסקין
בימוי: יבגני אריה

בהשתתפות: אמנון וולף, גיא קרסנר/ יהונתן פרנקו, רות חיילובסקי, לאוניד קנייבסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, אלכסנדר סנדרוביץ', יבגני טרלצקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב/ ולדימיר חלמסקי, ויקטור סוקולוב.

הגעתי קצת אחרי שהילד מומיק, מקבל לחיכו סבא חדש, משם, שם בשבילי הצופה זה גרמניה הנאצית, אבל בשביל מומיק שם זאת ממלכה קסומה שבדמיונו נבנית עם כל יום של חוסר ידיעה והבנה. הסבא שלו, שהיה סופר ידוע בגרמניה יודע רק לשתוק (ולצעוק את שמו של מפקדו הנאצי ספוילר - לקריאה העבר/י את העבר מעל השטח המושחר).

במהלך הזמן שכן הייתי בהצגה, נלקחתי הלוך וחזור מסוף שנות החמישים עד לתחילת שנות הארבעים עם זכרונות, מושגים ובעיקר אנשים שנושאים על ידם מספרים סידורים נוראיים. ("מה זה 317959?" שואל מומיק בעודו מתבונן בידו של סביו. "אולי הפוך? 959713? לא, עדיין לא הגיוני")
ראיתי איך ילד חכם ותמים בתערובת מסוכנת למדי מנסה לגדל את החיה הנאצית במרתף הבית שלו ואיך הוא מפרש את ביעותי הלילה של אביו למארש צבאי ראוותני ומרשים.

לא פעם אחת במהלך ההצגה הזלתי דמעה ולא פעם אחת צחקתי מיד לפני או מיד אחרי אותה דמעה.
בסוף ההצגה נשארתי עם כמה וכמה קצוות חוטים ביד, חלקם אקח איתי הלילה למיטה ואהפוך בסיפור עוד מספר דברים עד שאעלה על גל השינה הבא.

אם מתאפשר לכם, קנו כרטיס ולכו. אתם לא תצטערו על חוויה מדהימה ומרגשת ויבגני אריה בהחלט לא מאכזב, אפילו לא לרגע אחד. בנוסף אין לוותר על הזדמנות פז שכזאת בשביל לחדש את לקסיקון האידית/פולנית שלכם.

לאחר ההצגה קפצנו (אני וגלעד טורנברג) לצחי, הוא קיבל לביתו חתולה לבנה מקסימה

החתולה מאוד מקסימה ואני מקווה שצחי לא ידרדר אותה, עוד לא נבחר לה שם ויש אפילו ספקות אלו ואחרות אם היא חתולה או בכלל חתול. מה שכן, היא חברותית מאוד וגם התעללויות חוזרות ונשנות שלי העלו חרס, היא לא הפשילה ציפורן ולו בשביל לגרד מאחורי האוזן כמו כלבלב באמצע אוגוסט. אולי בגלל שהיא חתולה…
אחרי צחי תקף אותנו רעב אז מבוגרשוב ירדנו עם רכבו של גלעד לדיזינגוף ושם עצרנו ביאקוזה סושי אכול כפי יכולתך לפנים, גלעד החליט שהוא נפל על מכרה זהב והתחיל לדחוף רולים כאילו אין מחר. לשמאלנו התגלה בחור די נחמד. גלעד מלמל מבין גרגרי האורז החמוץ שהוא מוכר לו מחנות גלידה מעזריאלי. הבחור שיבח את גלעד שבנתיים המשיך לבלוס ללא הרף.


הוא סיפר לנו שהיתה לו גלידריה בעזריאלי ושקוראים לו ארז לבדי, היום הוא מנהל את ART 107, גלריה ברחוב בן יהודה 107, הוא הזמין אותי לבוא לבקר. אעדכן אתכם אם אפגוש בגלרייתו אמן מעניין זה או אחר.

הדרך חזרה הביתה היתה מלאת אנחות כאב של גלעד, מיותר לציין שמדי פעם זרקתי לו, "אמרתי לך שזה יפיל אותך". נפרדנו בחיבוק, הוא טס מחר לאבא שלו בניו ג'רזי, ואני, לישון.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אוכל, אמנות, אספסוף, סושי, שואה