דוד אבוטבול

אין כמו הפסקה בתשלום, אין כמו לפרוק את מועקתו של יום בשירותים, אין כמו לקבל על זה כסף.

אלו שקוראים שורות אלה בעודם משרתים בצבא ההגנה לישראל, כנראה יתחברו לפוסט הזה הכי הרבה, אלה שעובדים בחברות אחרות אשר לא מציבות להן חוקים נוקשים וחסרי כל שחר, יבינו גם כן. למובטלים בינינו; בחיים לא תבינו איזה כיף זה לקבל כסף על חרבון.
לדעתי, כדאי לכם למצוא עבודה ולו רק בשביל פעם אחת לתפוס איזה שעה בשירותים, איזה שעה קדושה של מנוחה שבה תוכלו להתרפק על מספרי הטלפון שבסלולרי שלכם ולעבור על הודעות סמס נשכחות. שעה מבורכת שמוקדשת רק לעצמכם ולסירחון האישי שלכם.

אבל מה קורה כשאתם יושבים בפנאן שלכם בתא השירותים, ופתאום לתא ליד פוסעות זוג רגליים שרוכות ונעולות. מיד הגוף שלכם עובר ממצב של חרבון רפוי, לדריכות טריטוריאלית. האוזניים נפתחות לכל רעש, כמעט במימדים ביוניים. ואתם אפילו יכולים לשמוע את אותה אישות זכרית נושמת.

אתם מתחילים להעלות השארות לגבי מי יושב בתא הסמוך אליכם, אם הוא משתין אחרי, בזמן, או בכלל אחרי שהוא מחרבן, אולי הוא חמוד, אולי מניאק, לבטח אתם יכולים לנחש מה הוא אכל לפי הניחוחות ואם מערכת העיכול שלו עובדת באופן סדיר וללא שום פגם.

אם מצטרפות אנחות כלשהן, אתם יכולים לנחש לפיהן באם הוא לא חרבן המון זמן והוא ממש נהנה לפרוק את כובדתו, או אולי הוא סובל מטחורים/פיסורה ואז האנחות קצת יותר כאובות.

אבל מה קורה כשהטלפון הסלולרי שלו מצלצל, וכשהוא עונה אתם שומעים שזה הבוס שלכם. בגלל האקוסטיקה של התאים אתם שומעים גם את הצד השני מדבר, ושואל איפה הוא.

"אני בישיבה חשובה, אני תיכף מגיע למשרד."

אגב, הסחוג שאכלתי אתמול בהחלט הדגים את המשפט, 'מה שנכנס חריף, יוצא חריף'.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אספסוף, בוס, מצחיק לי, עבודה