22 ימי זכרון חלפו על פני.
ביקור אחד משמעותי בפולין/צ'כיה וגרמניה ואין סוף בדיחות שואה. כאלו עם טעם טוב, כאלו עם גוון שחור ועוד כאלו שאני מתבייש לספר. מדי שנה אני שומע עוד עדויות. עוד סיפורים, כל טקס נושא איתו סיפור שגורם לי לבכות מבפנים, ממש, דמעות מלוחות כאלו, אבל רק מבפנים. כשחזרתי מפולין אולי ירדה דמעה אחת כשנכחתי בטקס הזכרון. באושוויץ חלקתי ליהודים שנשארו שם כבוד נוסף ולא אחרון בהחלט כאשר שרתי ביחד עם חברים לשכבה. שירים עצובים, של זכרון. והיום הזכרון הזה הוא חלק גדול ממני.
אני לא חושב שהסיפורים יפסיקו לזרום ולהישמע, שישה מליון יהודים זה לא פחות משישה מליון סיפורים. אלו שלא יכלו לספר את שלהם ולא הצליחו להעביר את מילותיהן הלאה באמצעים של כתיבה או דיבור. את סיפורם נותר לנו רק לגזור ולדמיין מרסיסי הסיפורים האחרים שגולשים אט אט מהמודע אל הדמיון.
השירים ברדיו מפגרים. אני לא מעוניין לשמוע שירים. אני מעוניין לשמוע סיפורים. אני מעוניין לגמוע זכרונות שלא שלי. בשביל שאוכל להעביר הלאה, לדור שלא ידע. בשביל שאוכל לקום בבוקר ולהגיד תודה למדינה שאני חי בה.
הרשו לי לשתף אתכם שיר, שלא אני כתבתי.
נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
אפריל 18th, 2007 at 13:21
אחי מה הדיכאון?
כנס לבלוג שלי תגיב על מה שכתבתי, אני חייב עידוד