דוד אבוטבול

רות סגל לומדת קולנוע, אני לומד משחק.
לפני שבוע ומה, רות סגל הציעה לי לשחק בסרט סטודנטים שהיא יוצרת. אמנם אין לי נסיון במשחק או בכלל בעבודה מול מצלמה (מי-בלוג לא באמת נחשב) אך הסכמתי.
היום בבוקר הגעתי ולהלן התסריט של הסרט ביחד עם הערותי על התהליך. מקווה שתהנו ומבטיח לקשר כאן לסרט לכשיהיה מוכן.

את ארז משחק בועז רימר, אנוכי את אופיר, רות סגל מביימת ומשחקת את אלה.

1.חוץ רחוב.יום 1

לפריים נכנס בריצה ארז, גבר בשנות העשרים לחייו, הוא מנסה להספיק לתפוס את האוטובוס ומפספס. הוא מגיע לתחנה ומנסה להסדיר את נשימתו. הוא מסתכל על השלט של מפת המסלול על התחנה. הטלפון שלו מצלצל.

(לא הייתי בצילומים של הסצנה הזאת אבל לפי מה שהבנתי ארז פספס את האוטובוס.)

ארז
כן, פספסתי אותו. כן, כן אני מבין.
טוב אני אגיע ונראה.

הוא מנתק את הטלפון ונשען על התחנה. אוטובוס מגיע.

2.פנים דירה.יום 2

ארז עומד מול דלת דירה, הוא דופק על הדלת. פותחת לו את הדלת אלה, בחורה צעירה. היא מסתכלת עליו במבט מודאג ומחבקת אותו.

אלה
הוא ככה כבר שלושה ימים,
כשהוא מצליח להירדם הוא מתעורר בצעקות
אני חושבת שהוא תמיד צועק "אבא".

ארז
הוא לא היחיד שלא ישן.
אני לא מבין איך את כל כך רגועה

אלה עוזבת את ארז

אלה
תפסיק לרחם על עצמך

אלה מפנה את גבה לארז והולכת לחדר פנימי בדירה, וארז הולך אחריה

בחדר אופיר גבר בשנות העשרים לחייו, יושב על כיסא מול מסך מחשב. הוא מתנדנד על הכסא. ארז מתיישב על כיסא לידו, הוא מסתכל עליו מודאג. אופיר ממשיך להביט על המסך אלה מלטפת את שיערותיו של אופיר, היא לוחשת.

(הנה אני, יושב מול מסך מחשב, באופן רפטטיבי נע וזז קדימה ואחורה, ארז מתיישב לידי, הוא מסתכל עלי מודאג…)

אלה
תראה מי פה.

ארז מניח את ידו על ידו של אופיר. אופיר מסיט את מבטו עליו בתנודה חדה. הוא שולח את ידיו לצווארו של ארז, מקים אותו מהכסא, מצמיד אותו לקיר וחונק אותו. אלא מרימה כסא ומתקדמת לעברם.
(זה היה לי מאוד קשה, לבוא בצורה אגרסיבית כלפי בועז, אני חולה על בועז ופחדתי לפגוע בו.)

3.פנים. דירה אחרת. יום 3

כותרת:
20 שנה קודם

רכבת צעצוע נוסעת על רצפת החדר, שירי ילדים נשמעים ברקע. דלת נפתחת וצעדים נשמעים. כף רגל של אדם בוגר עומדת על הרכבת, עוצרת אותה ומעיפה אותה מהפסים. צילום מזווית נמוכה מגלה את דמותו של אבירם, גבר כבן 40 שיכור עם מבט מטורף בעיניים.

הרכבת התחלפה, עכשיו היא דומינו-ראלי

אבירם
ארז, צא החוצה לשחק. אלה, את נשארת איתי ועם אופיר.
אתם צריכים לעזור לאבא.

4.פנים.דירה.לילה 4

ארז מתעורר, הוא קשור לכסא. אלה מניחה על השולחן מולו כוס מים. אופיר מתיישב מולו על ספה ושותה מכוס המים. ארז מטושטש מהעילפון שחווה זה הרגע, מתקשה בדיבור וממלמל.

ארז
היי, אופיר? 'תה בסדר

(אתה בסדר, לא בקטע של פסיכי? מתוך דאגה)

ארז מחייך בקושי רב, אופיר מחייך גם.

אופיר
אני בסדר אחי

ארז מתחיל להתפכח, הוא שם לב שהוא קשור והוא מפסיק לחייך.

ארז
בוא, שחרר אותי

אופיר מפסיק לחייך.

(זה קשה להפסיק לחייך כשבועז יושב מולך קשור סאדו מאזו סטייל)

אופיר
לא יכול. לא סומך עליך

ארז מפנה את מבטו לאלה.

ארז
נו, שחרר, שחרר אותי.

ארז מתחיל להתנועע בכיסא שלו

אופיר
לא יכול אחי, לא יכול. לא סומך עליך.

(את האמת, רציתי לקום ולשחרר אותו, אחרי הכל הוא אח שלי, אבל רות אומרת שהדמות שלי פסיכית וחסרת רחמים…)

אופיר שולף אקדח, התמונה נעלמת ורעש ירייה נשמע.

(אז הרגתי אותו)

5.חוץ רחוב. יום 5

כותרת
שבוע קודם

לפריים נכנסים בריצה אופיר אלה וארז. ארז מפסיק לרוץ ונצמד לקיר עם גבו ומתיישב. הוא מסתכל על ידיו מכוסות הדם. אופיר שם לב שארז נעצר, הוא הולך אליו, על פניו של אופיר סימנים של דם.
(רות רצה כמו הומו)
אופיר
מה יש לך, בוא בוא
(אני לא מבין למה אח שלי נעצר, אנחנו רצים מאיפהשהו לאנשהו)
ארז
הרגתי את אבא, הרגתי את אבא
(יופי שרלוק)
ארז מפנה את מבטו לאופיר
ארז
הרגת לי את אבא
(יופי ווטסון)
אופיר
זה לא הזמן לרגשות אשם אחי, בוא, בוא.
(בוא! בוא!)

אופיר עוזר לארז לקום והם ממשיכים לרוץ ויוצאים מהפריים.

סוף.

צילם: שי נוי

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: אמנות