דוד אבוטבול

"אתמול ראיתי עצם מרחף מעל… בוחן את מבטו של המסתכל ושואב את הלמה והאיך, שאלתי את הדבר, 'מה אתה מחפש?' והוא השיב בנחרת ידיעה.
כשהתעוררתי בבוקר היה שתן על כל המיטה"

בימים שאני מרגיש ממש מאושר, תחת ירח צהוב וגדול, אני מתבונן אל על ומרגיש פתאום כאילו כל היקום נשאב ממני והלאה, דברים נכנסים לפרופורציות לא אנושיות בעליל, פתאום אני מרגיש כמו בועה קטנה בתוך חבית קולה ענקית שנמצאת במפעל הראשי, שהיא מני רבים, חבית אשר יקום בה, ואני, בועה. אז למה כשלכאורה הכל שפיר וכשבאמת אפשר להסתכל על התמונה בשלמותה, התמונה הופכת להיות סיוט טרוף המכיל זיעה וחרפה אשר עוטפת את המתבונן ולוקחת אותו למחוזות עילאים שקיימים ספק בדיומנו ספק בדיומני.

העיטוש הוא קדוש, רגע של שקט וקרבה לבורא עולם ויוצר נזלת, אף אחד לא יכול לדבר איתך בזמן העיטוש, יכולים לפני ואחרי, אבל העיטוש הוא רגע אינטימי של התעלות רוחנית, של אורגזמה נפשית שפוצעת פתח בין זמן למרחב בעולם סביבנו, ונותנת לנו רגע קט, צרור נתזים מודיעים לעולם שאנו עכשיו עם עצמנו וראשנו מיד מצטנף בתוך עצמו, האזניים נסתמות והעיניים נעצמות והגוף שלנו נלקח לרגע של קודש, ואינטימיות עם עצמנו.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: וטף, חסר טעם, מצחיק לי