דוד אבוטבול

אני חושב שההקצנה היא זאת שמשחררת בכתיבה, כמו הצורך להאנח אחרי כל פסקה מוצלחת והמתח המנטלי שמצטבר בזמן שסוחטים מנבכי התת מודע עוד מילים ורגשות אשר לובשות צורות של אותיות אשר הן בשלן הופכות להיות מילים, ומכאן לשחרור פלסטין הדרך קצרה.

גדל לך רעמת שיער פראית, וזקן סורר
את סבלך החצן, היה משורר.

עם בקבוק של בירה ביד
ועט שראשו טמון בדף
עיניים פקוחות למחצה
וסלידה קלה באף.

אחוז בשור, בזוג קרניו תפוס
גם לך מותר לעיתים לכעוס

כדוריות דם ניתזות מפצע
ומחק עוד שורה ישנה מוריד
גבות שוכבות מתות על מצח
ושפה משפה לשון דוממת תפריד

לעיתים אפשר לבנות הערצה לאלו אשר יכולים להציב אותיות אחת ליד השניה, בצורה שבקריאה תפיסתית של בני אדם, יראו כאילו כתובות מילים ואולי אפילו משפטים.
לי זה נראה פשוט כמו ג'יבריש.

תגים: אמנות, אספסוף, חסר טעם, שירה

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 12 בדצמבר, 2005 בשעה 6:06 תחת הקטגוריות ארכיון הבלוג: אבוטבלוג - דה פורמר. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.