גמילה מגמילה
אני לא מעשן כבר שבוע ושלושה ימים, הגמילה נוראית, החל מדקות קשות של חוסר אונים ומבטים מזוגגים לרצפה ועד עצבים קשים ואף מצבים רגשיים קיצוניים בלי החברה, הסיגריה.
אני חושב על המושג של גמילה, גמילה מחיתולים, גמילה מסמים, גמילה מאהבה…
מה יותר קשה? אולי הדבר הכי קשה זה הדבר שאתה הכי רוצה לא לתת לעצמך כשאתה הכי רוצה לתת אותו לעצמך, אולי הגמילה לכשלעצמה היא הדבר הכי אידיוטי ושצריך להגמל מכל סוג של הגמלות באופן מידי וללא עקבות נוספות! אולי כן הייתי צריך להשאר עם סיגריה ביד אחת וקופסא מרופטת חצי מלאה בכיס השמאלי של החולצה, עם זיפו שעשתה רעש שעשה לי חשק לשאוף עמוק עמוק ואצבעות צהובות וסקסיות. אולי אני וקאמל ג'ו מכירים מגלגול קודם והקאובווי של מרלבורו בעצם מכור אלי, לא אני לחרא שהוא מוכר לי.
השאיפה של העשן לריאות, וההוצאה, הן לא שוות הרבה, גם ההחזקה של הסיגריה בזווית שבן האצבע המורה לאמה, אין לה משמעות זה מוסכם, האש המוצתת בראש הסיגריה אשר אוכלת עד לסוף זווית האצבע קצת לפני הפילטר. שום דבר.
אבל שימו את הכל ביחד ויש לכם חוויה אלוהית.
לא בכדי החוויה הזאת גרמה לי להתאהב בשנית, להתאהב אחרי שאף בחורה לא הצליחה. (כן, גם לא בחור) הסיגריה יודעת את הספוט שלי, יודעת את הנקודה יותר ממה שמישהי ממכן בנות תדע אי פעם בחיים.
אז האם להיות בריא, קופצני, עירני, נקי, צלול, ריחני וטבעי?
או חולה, מסריח ומאושר?
נראה שהזמן יגיד.
7 ביוני, 2006 בשעה 11:27
דוד, אחרי כמה זמן, גם הכל יחד, המקל קסם בין האצבעות, בקצה האפרפר שלו המתפורר, והעשן הסקסי שעולה ממנו, אחרי כמה זמן הכל יחד סתם מרגיש טיפשי.
וכשחבר שלי מריח את השיער שלי שנחפף לפני יותר מעשרים וארבע שעות קודם ואומר שהוא אוהב את ריח השמפו שלי, זה שווה את כל הזכרונות היפים מתקופת העישון.
כל הכבוד, אתה עושה משהו טוב בשביל עצמך.
אני מקווה באמת שתתיד, אני מקווה גם שאני אתמיד למרת שלפעמים קצת קשה.