דוד אבוטבול

הגעתי בתשע וקצת לבניין המכינה, גם שגור בפי בתור גטו בובר-רוסו, רות, המורה של לכימיה קלטה אותי ולקחה אותי לשיעור פרטי מזורז על סיגריה במרפסת האחורית של הבניין. היא אומרת שאני ממש כמו הבן שלה. מסתמן שגם הוא דיסלקט.

אחר כך עברו עלי שלוש שעות של כימיה. עברנו על החומר למבחן שכולל סטוכיומטריה, במולקולות במגיבים ותוצרים וסטוכיומטריה של איזוטופים ומשקל/מסה אטומית ויחידות מסה אטומית.
אחרי שלוש שעות כימיה היתה לי גם שעה חופשית אז לקחתי את הזמן להסביר לאחד התלמידים שהתקשה בכתה שלי איך פותרים את החרא הזה. מסתבר שאני מסביר יותר טוב ממה שאני פותר.

מתמטיקה - שואה.

כשחזרתי לדירה (מעונות) התקשרתי לאמו של הפר"ח שלי, קבענו בארבע וחצי מחר, לפי חישוב שלי זה יצא בדיוק לאחר המבחן בכימיה או קצת יותר מאוחר
כבר תכננתי לנו פעילות ראשונה הולמת, אני רוצה להכיר את הבחור הצעיר לעומק.

בערב התקשר חבר מהכימיה ובקש שנלמד ביחד, אני כבר לא יכול לראות כימיה בעיניים. אני מודאג יותר מהשיעורים שיש לי באנגלית אבל אני די בטוח שאף אחד לא הבין אותם אז אני קצת רגוע. המבחן במתמטיקה מאוד מרגיז אותי.
אני יודע את החומר אבל אני פשוט יודע שאתקל בבלאק אאוט נוסף ברגע שאינה תחלק את המבחנים.
אינה מקסימה, איני יודע אם היא נשואה אך אני מעריץ אותה.

מסבירה בצורה כזאת סקסית.
אם בתיכון לא למדתי כי לא הייתי מקשיב, עכשיו אני לא לומד כי אני לא יכול להפסיק להקשיב, ולהתבונן.

השותפה אתגרה אותי. אמרה שאם לא אעשן שבוע, תתגמל אותי בצורה יפה. אני אוהב הפתעות ולא יכול לסרב להן. עכשיו - 00:00 יש לי שבוע בלי לעשן.

היא כזאת מקסימה.

שתקו.

נכתב על ידי דוד אבוטבול \\ תגים: ירושלים, כימיה, מתמטיקה, פרח